לא ברור מאיפה חני שם טוב אוספת את כל האנרגיות האלה, או מכמה שעות באמת בנויות היממה שלה, אבל מעניין מאוד לראות מישהי שמחזיקה שתי משרות מלאות פלוס מוצאת זמן כדי לפטפט, ועוד יותר מזה מוצאת זמן כדי לחייך.
ספק רב אם ככה אתם מדמיינים את השעות החוץ-משפטיות של עורכת דין עסוקה לענייני תעבורה. אם כבר, בהתחשב במתרחש בכבישי ארצנו, הייתי מצפה למצוא אותה בסדנה מתמשכת של ניהול כעסים, או בחדרים המדהימים האלה שבהם אתה מוזמן לפרוק תסכול באמצעות ניתוץ של מסכי טלוויזיה באמצעות אלת בייסבול.
במקום זה, היא עושה בדיוק ההיפך. בונה במקום להרוס, מגשרת במקום לדרוס. מה אתם יודעים, יצאה מזה אחת החנויות הכי שוות בישראל.
חופשה בתוך חנות. בלאגן
בלאגן היא לכל הפחות מוסד נתנייתי, אבל לאחר כמעט 40(!) שנות פעילות, היא בוודאי מוסד שלא מספיק אנשים מכירים. למעשה, כמו כל המוסדות הטובים באמת, היא כמעט נחבאת אל הכלים, ממתינה שימצאו אותה.
החנות ברחוב פינסקר נפתחה והופעלה על ידי חנן, אחיה של שם טוב, בתקופה שבה מעדניות ומכולות למכירת מוצרים מהמזרח הרחוק היו נדירות כמו טיסות למזרחק הרחוק, לפחות, ובוודאי לא תפסו כל פינת רחוב בכל עיר בארץ. הוא פעל חכם ויעיל, זיהה שוק הולך ומתפתח של עובדים זרים, והבין שמדובר בכלכלה שלמה, ובכלכלות-משנה.
כשהוא הלך לעולמו לפני כשלוש שנים, היא נדרשה להבין מה לעשות עם הביזנס הזה, ומהר מאוד הפנימה שהתשובה רחוקה מאוד מהתכנון המקורי. "התאהבתי", שיחזרה, "פשוט התאהבתי בחנות".
הכניסה תופסת אותך לא מוכן, ומופתע לגמרי. שכחו מהעיצוב המפונפן של חנויות המזרח החדשות. ברוכים הבאים לדבר האמיתי. במשך שנים, היא מספרת, אפילו חלון הראווה היה חסום במדבקות אטומות, עד שהצליחה סוף סוף לפתוח אותו ולקרוץ לעוברים ושבים.
"רציתי לשפץ, אבל דווקא הלקוחות הקבועים ביקשו להשאיר את זה ככה", סיפרה. "ככה", כלומר הכי נאמן למקור שיש, בלי אלמנטים מלאכותיים, לרוב מזויפים, שגורמים לך להתהלך קפוץ ובמגננה. לא, פה יש פחות קישוטים ויותר אמת, פחות נוצצים ויותר ניצוצות.
וכן, זה משפיע גם על המחירים. מהכיוון ההפוך והחריג לחלוטין ביחס למתרחש בישראל. פה, כל דבר שאתם רואים על המדף יעלה יותר, לפעמים הרבה יותר, בחנויות דומות אחרות.
המדפים מתפקעים מאפשרויות, מזכירים מאוד חנויות אמיתיות במזרח - מתאילנד ועד הודו, מוויטנאם ועד קוריאה, כולל גיחות לדרום אמריקה ולהיכן שרק טעים. זה לא בדיוק בלאגן כמו שהשם מצהיר, אבל זה בהחלט מקסימום תכולה על מינימום מטראז', ביחס שגורם לך לעמוד שניות ארוכות במקום ועדיין לא להכיל עם העיניים את ההיצע.
יש כאן קוסמטיקה ואלכוהול, שקי אורז ענקיים ורטבים נדירים לאיתור, במבו שוט וקאסאבה, קפה ומשקאות אנרגיה על בסיס שוקו, פנקייק Ube וספגטי, ארוחת מנגו וסטיקי רייס קפואה ועוגות אורז, קינוחים מהפיליפינים ("כמו עוגת שיש, זה טעם הילדות שלהם. כששמעו שהבאתי את זה הם באו בטירוף וחיסלו לי את הקרטונים") ואטריות מהאיים, דפי תחרה שיגדלו להיות נאמס וקמח צ'אפטי, ירקות מותאמי מטבח - ביטר לימון וחציל תאילנדי, שעועית ובמיה הודית - וכלי בית, סירים ותבניות אידוי, עוגיות מזל וכל החטיפים שראיתם בטיקטוק, בסבן אילבן, בטיול ובחופשה. כולם, גם אלה שלא חשבתם שתתאחדו איתם שוב.
ועדיין, הערך המוסף של בלאגן, ושל שם טוב עצמה, הוא לא המסחר ואפילו לא הפרנסה, אלא הקהילה, ומה שנוצר כאן מסביב לחנות, בעזרתה, בזכותה.
"במהלך הקורונה, הגיעו לכאן גם הישראלים הצעירים שאוהבים לבשל", סיפרה, "היום, הם באים ומתחברים לקבוצות העובדים הזרים ובימי שישי אתה יכול לראות כאן שיחות שלמות על בירה, עצות ושיתופים, מתכונים שעוברים מאחד לשני, ואפילו מכירה של אוכל מוכן ושיעורי שפה קצרים. אנחנו מלמדות אותם עברית והם מלמדים אותנו תאית".
היא משוכנעת שהעובדים אוהבים את הארץ, אך יודעת היטב כמה קשים ומאתגרים החיים כאן - גם בלי להיות רחוק מהבית ומהמשפחה, ובוודאי בתקופה מעין זו. לפעמים, בשבתות, היא נוסעת דרומה וצפונה רק כדי לעשות משלוח מיוחד למישהו שהתרחק מהחנות בשל עבודתו, יושבת ומדברת איתו, נהנית מהקשר וחוזרת הביתה עם תשורה משלה - ירקות טריים היישר מהשדה, למשל, ובעיקר תחושה פנימית עמוקה של עשיית מה שטוב וראוי. מה שישראלי.
לא ברור מאיפה האנרגיות, ועדיין לא ברור איך ביממה שלה הצטברו יותר שעות. ברור עם זאת שהאנרגיות והשעות תועלו לכיוון הבן אדם הנכון, ולכיוון החנות הנכונה.
בלאגן, פינסקר 20, נתניה