כהרגלה, דרך רמתיים בהוד השרון תופסת אותך לא מוכן. מילא אותך, אבל האוטו שוב נאלץ לגלגל עיניים כשאתה נזכר שהגעת רק *אחרי* שהגעת, ואז יוצא למחול תעבורתי ידוע של איתותים (יש עוד דברים כאלה בימינו בכבישי ישראל? זה עובד על מישהו?), תחינות, הסתננויות ולבסוף כפייה בכוח של רצונך על המציאות.
הכביש ארוך ובלתי מתפתל, ומהותו העיקרית - חיבור בין פתח תקווה לרעננה, לפחות רעיונית - כבר מזמן אינה מתפקדת מהותית. במקום זה, הוא משמש כמין דרגנוע שטוח, מהסוג שרואים לרוב בשדות התעופה, וסצינת הנוף מחליפה לך מול השמשה מסעדה אחר מזללה, בר אחרי דוכן אוכל רחוב.
משהו בהחלט קורה בהוד השרון, ופורטונה הוא חלק גדול במשהו הזה.
לא להרצות, לרצות. פורטונה
האיטלקית של אדי כרמל עושה כבר כמעט שנתיים את המרכז הישראלי, אחות קטנה למסעדה אילתית מפורסמת וממוסדת, ובצדק. קטנה, אך בעלת אישיות משלה וחיים משלה ואופי לגמרי משלה. ככה זה עם אחיות קטנות, וגם עם מסעדות שהן אחיות קטנות.
כפרי פה, אבל לא כפרי-הילבילי. נעים מאוד, נקי מאוד והחללים השונים - מבפנים ומבחוץ - מלאים עץ וצבעים שיודעים ללכת איתו. יש כאן מראות מפתיעות בזוויותיהן ומדפים מפתיעים בתכולתם, שקי קמח שמתפקדים מצוין גם כתפאורה למחזה הבצקי שעוד יבוא עלינו ומספיק קומבינציות של שולחנות וכיסאות כדי לגרום לך להרגיש בנוח איך שלא תבוא. את הכול משלים בר ארוך מהסוג שמוזג את עצמו לתוך הערב שלך, ממעט בפינות ובהתחכמויות אדריכליות ומרבה מזיגות ושמחה.
התפריט, בהתאם, עושה איטליה ישראלית, ובחלקו גם הופך תפקידים לישראליות איטלקית. הוא לא מחנך ולא נותן הרצאות, אבל הוא כן מרצה. מרצה אותך. בשיאו, מגיעים דברים לשולחן ונמזגים-נשפכים על יריעות ענקיות של נייר הגשה חום. זה מתחיל קצת מהוסס, אבל בסוף אתה לומד להיסחף עם המהלך ולהבין אותו. חלוקה, ומרכז שולחן, מסתבר, הם לא ביטויי-סתם. לפעמים ממש מתכוונים אליהם, ומתכוונים לכיף שהם נועדו לעשות בעולם.
זה מתחיל כמו שכל דבר מתחיל כאן בימינו - פוקאצ'ה וצלחת חריפים - וממשיך במהירות לצלחות צבעוניות ומבולגנות (24-27 שקלים), אם כי בבלגן טוב. תפוח אדמה מדורה עם שמנת חמוצה ושמן זית, למשל, ארטישוקים צלויים בטאבון, קרפצ'יו ורוסטביף, מגש אנטיפסטי אימתני שנוטה יותר לכיוון ליקוטי המעדניה (והולך נפלא לכשעצמו עם כוס היין הראשונה, כמובן), וגם ארבעה סלטים (59-69 שקלים) שממשיכים את ריקוד הירקות הזה - עם המון פרמזן וקרוטונים, מוצרלה פרסקה ובוראטה וגבינה כחולה. בכל זאת באנו קצת לשכוח מהמשקל, לא?
תשע פיצות מובנות (58-82 שקלים) מוצבות בחוכמה דווקא בראש התפריט, ורומזות מה חשוב ובמה מתמחים, אבל אתם יכולים בשקט לערבב את הסדר, ולחזור אליהן בהמשך. כלומר, אם לא שבעתם בשלב הזה. המנות כאן בהחלט מעלות את רף הגודל הידוע בכינוי "תל-אביבי קטנוני".
יש כאן קלאסיקות, מן הסתם - מרגריטה ומרינרה, ופטריות גם - ואיתן שעשועים טעימים ויפים עם ארטישוק, עם אנשובי ועם פפרוני עגל. מגש אחד מצטיין, למשל, עושה שימוש באותו תפוח אדמה מדורתי, משליך עליו שמנת חמוצה ומוסיף אורגנו ובצל ירוק לחגיגת בצק בהירה ושחומה כאחד, תפוחה ואוורירית בשוליה, ומעודדת התעסקות ככל שממרכזים אותה לתוך השיניים.
שש פסטות (67-82 שקלים) יסגרו לכם כל פינה שמשום מה נותרה פתוחה עד עכשיו. הן לא חורגות לרגע מהמוכר והפופולרי אבל גם משתדלות מאוד, ומצליחות, לא לגרום לך לפהק, וכן לתהות איך זה מרגיש לאכול יותר מדי, ואז עוד קצת.
יש פטוצ'יני שמנתי עם פטריות וניוקי הום-מייד עם רוטב שום-מרווה-יין, רבילוי ארבע גבינות וריזוטו כמהין, וכן "פפרדלה ציידים" נהדרת, שלוקחת לתוכה בשר אסאדו ובריסקט, מוסיפה ציר בקר ועגבניות, ונותנת לך להתמודד. חלק מהתתמודדות הזאת היא לדעת מתי להגיד "אפשר לארוז?", אבל מובן בהחלט אם לא הצלחתם לעצור בזמן. קורה לטובים ביותר.
פורטונה אינה מתיימרת לעשות שום דבר שהיא לא יודעת לעשות, למעשה מומחית בעשייתו. היא צעירה ברוחה ומעודדת רומנטיקה זוגית ודייטים בכלל, אבל אידיאלית גם כבילוי משפחתי של אחר הצהריים, בעיר שבהחלט זקוקה לכאלה, בוודאי בשבתות.
היא גדולה במידותיה המצולחתות וקטנה בפרופורציות התמחוריות שלה, שילוב שהוא לא רק פופולרי כמובן, אלא גם חריג מאוד בנוף, לא רק בתל אביב סיטי. את כל אלה היא עושה עם אוכל טוב, ושמחת חיים טובה, וחוויה מסעדנית כללית שלא מזייפת אחרי האוכל והחיוכים, אלא ממשיכה להשקיע בעצמה, ומדי פעם עוצרת להביט במראה הגדולה שבמרכז החלל ולראות שהכול במקומו. משהו קורה בהוד השרון, אם עוצרים בנקודה הנכונה.
פורטנה, דרך רמתיים 70, הוד השרון, 09-8665339