יש מהלומות שמאל-ימין קטלניות וחדות יותר, יש ודאי עוצמתיות יותר, אבל רובן שאולות מעולם האיגרוף ואף אחת מהן לא כוללת ניגוד מובהק כל כך. פה, בנקודת התיכון של הערבה התיכונה, אתה יוצא מהאוטו ונהנה מקבלת פנים דו-שלבית, רב-מימדית, שמאל-ימין ששום זירת בוקסינג לא יכולה לספק, גם אם היית אמיץ מספיק כדי להתכופף לתוכה מתוך החבלים.
כאן, רחוק מהציביליזציה - הישראלית, אבל בכל זאת - ורחוק אפילו מהכביש, לא נותר לך אלא לעמוד חשוף ולקבל את הוולקאם של המדבר. קודם כל חום, ואחר כך שקט. אולי להיפך. אולי ביחד. סביר שבמקביל. חום שהמזגן במכונית כבר אותת לגביו ותייג אותו כאתגר אקסטרים, ושקט שאין בנמצא בשום יומיום של שום מקום אחר.
ברוכים הבאים למואה החמה והשקטה. והטעימה גם.
הוולקאם של המדבר. מואה ליבינג
עלילות הריזורט הזה מושכות את באיו לפחות עשרים שנה אחורה, ומציירות מנקודת הפתיחה ההיא מסלול מפותל מאוד שרובו ככולו נשאר בדיוק באותו מקום, תנו או קחו מטרים של קרקע שנסחפו עם הרוח.
היו כאן שרידים של עיר נבטית, וניסיון מתבקש להקים באמצעותם חאן שמתכתב איתה, עם אבנים טבעיות ועבודת ידיים אמיתית. היה חזון ואג'נדת שלום ושיתוף, חיבור שעדיין נמשך עם אנשי המנזר הקרוב, עמותות ויזמים, מרכזי וולנס ומוקדי סדנאות.
כל אלה, בניגוד לכל מהלך אופייני של ביזנס ישראלי, הותירו חותם. שום דבר לא נמחק כליל, והכול בעצם עזר להרים את הדבר הבא. שלב אחר שלב, עד שהגעת.
ומואה ליבינג היא נקודת ההגעה שלך. ריזורט סמוך למושב צופר שמתייצב - אם אני מבין נכון את יחסי הלאקשרי - על נקודת האמצע השפויה שבין מלונות העשירים של המדבר ובין חניוני השטח ושעשועי שקי השינה.
רוחני פה, אבל רוחני במידה כזאת שלא מבהילה אנשים כמוני. יפה ומעוצב ומטופח ומוקפד ונקי, אבל עם הרבה ספייס לקו הנוף, ומבט ישיר אליו, פנורמי ובלתי קטוע. ממוזג היכן שאי אפשר בלי מזגן (אם כי טוב יעשו אם יחשבו מחשבות חיוביות גם על חלל המסעדה הפתוח. הצל לא מספיק שם) ובשאר המקומות יש מים במצב צבירה כלשהו. אמבטיית קרח שלא נראית פתאום כל כך מאיימת, שכשוכיות נעימות וגם בריכה טבעית נהדרת, נפלאה ממש, שלא ברור איך אנשים מסכימים לצאת ממנה.
כשאתה כבר בכל זאת יוצא, אתה מוצא את עצמך כמעט באופן אוטומטי במסעדה המרכזית, לב המתחם.
אם בתי האוכל של המרכז וערי ישראל סובלים מבעיות לוגיסטיקה וענייני "המצב", כאן כמעט מגוחך לדבר על זה כי זאת רק הרצפה של האתגרים. קחו את כל הקשיים האלה, צרפו לוקיישן שאף ספק לא יכול (ולא רוצה) להגיע עד שעריו ממש, הוסיפו הסתמכות טוטאלית ובלתי ניתנת לשינוי על אנשי האזור הקרוב בלבד וקבלו מסעדה שבכל סיטואציה אחרת הייתה סיוט תפעולי, וכאן פשוט מתעוררת כל בוקר להיות היא עצמה.
"למדנו לחיות עם זה", מודה מור סעדי, האיש שאחראי על סיפור התחייה האופטימי, "אנחנו יוצאים לכביש כדי להביא משם סחורה ומנסים לבנות מטבח טוב וראוי וטעים בלי להשתמש בכל התנאים האלה כתירוץ. יש משהו במדבר. אתה בא להתנקות ומתנקה גם משיפוטיות. אלה רגעים מיוחדים פה".
התוצאה היא תפריט צהריים קליל ושתי ארוחות חגיגיות ומרכזיות יותר, שפורשות בופה בערבים ובבקרים, וגם נפתחו לאחרונה לקהל הרחב שרק עובר בדרך, ולאו דווקא שוהה כאן לילה (140 שקלים לאדם בבוקר, 170 בערב).
המלון כשר, והמשוכות כבר הוצבו מבעוד מועד, אבל סעדי לא נותן לעניינים האלה להכשיל. אם כבר, הוא משתמש בהם לצרכיו. הרבה ירקות מקומיים - מקומיים ממש, ולכן גם כמה ממצטייני הארץ כולה כמובן - סלטים וממרחים ומנות קרות שמבינות היטב מה הייתה התחזית להיום, ומה צפוי לנו מחר. קערות צבעוניות של עגבניות ואגוזי מלך, זוקיני צרוב עם בצל מוחמץ, כרישה צלויה וגבינה טובה עליה, תבנית דגים שעושה מין חריימה עדין, לחם טרי ליד, וקוקטיילים מדבריים מהבר. מדבריים, כי בכל זאת חם וצמאים ואמרו שצריך לשתות.
בבוקר, העסק משכים באותו פורמט, ועם אותה צבעוניות, אם כי בגוונים אחרים, גווני ברקפסט. פירות ויוגורט וגרנולה ליד, מקושקשת ואבוקדו, חמאה רכה ומתובלת וגבינות עם פאנץ', לאבנה וסומק, ירקות שעושים רעש שמח, קפה בהמוניו, ואפשר להתחיל.
את שלל הסדנאות, השיעורים והטיפולים המתקיימים כאן מדי יום חותם טקס אש מסורתי, ריטואל היטהרות בהשראת דרך הבשמים ההיסטורית. הלהבות רוקדות במרכז המעגל האנושי, חגות אך נשלטות, מספרות סיפור בדרכן הציורית הלוהטת, נפרדות מהשמש ומקבלות בשמחה את הערב.
החגיגה הצנועה הזאת מצליחה לחבר בין האז והעכשיו, להלהיט בלי לשרוף, לסחוף בלי לצאת משליטה, ובעיקר לתווך תשובה לקולות הפנימיים שתוהים בתוך הראש (שלך) מתי אוכלים. זה הקצב של המדבר, והחום של המדבר, והשקט של המדבר. עכשיו הצטרפה גם המסעדה של המדבר.
מואה ליבינג, הערבה התיכונה