מעבר לבר של מולאם, קים מחייכת, מוזגת כוס מים ומנסה להסוות - ללא הצלחה מסחררת - ניתוח ראשוני של מה שהתיישב לה מול העיניים כרגע. היא מוציאה בון נוסף מהמכונה הבלתי פוסקת שלידה, מעיפה מבט לצדדים ומבינה שהפעם, גם הפעם, זה עליה.
איכשהו, היא מתכופפת למטה וימינה כדי להוציא מהפריזר כוס קפואה עם קוביית קרח ענקית בתוכה, *וגם* למטה ושמאלה כדי לענות על כ-350 שאלות שיש לנו על התפריט, ועושה את כל הדברים הללו בזמן שאצבעות יד שמאל שלה נאבקות ברביעיית עלים ירוקים, גלנגל לדעתי.
הם מושרים במים, אז נדרשת סחיטה קלה, ואחר כך יישור - רצף פעולות שסותר את עצמו כבר בהתחלה. שניות ספורות לאחר מכן - ו-15 קללות לפחות, אם כי אף אחת מהן לא נאמרת בקול רם, רק מתושדרת קוסמית החוצה - היא תופסת פינצטה ביד השנייה שעושה באותו רגע רק 4 דברים אחרים, מרווחת אותם למניפה, מצליחה להעמיד אותם זקופים בתוך כוס שהיא קצת היי-בול וקצת לואו-בול, כדי שיהיה קצת יותר אתגר כנראה, ומוציאה קוקטייל נוסף לדרכו.
עד סוף הערב, רצף הפעולות הזה יחזור על עצמו שוב ושוב, ברמות שונות של אינטנסיביות, אבל העלים תמיד יהיו שם. מושרים, נסחטים, מגוהצים חזרה, מיושרים, מוחלקים, נפרשים, נשלחים. כל ברמנית אחרת הייתה מעגלת לפחות פינה אחת בסיפור הזה. מוותרת על עלה, אומרת לעצמה שאין טעם לסחוט או סתם זורקת אותם פנימה. אבל לא היא. לא כאן.
כמו שם, ויותר. קרוקט בשר לבן במולאם
אם תל אביב כולה מושכת לעצמה את החלקים הפחות טובים של בנגקוק - נחלת בנימין הרי מותג כבר כקאו-סאן, בתשתיות נפלנו כבר הרחק מאחור ואפילו מזג האוויר מתחיל להדביק, תרתי משמע - מולאם הוא ה-Sky Train שימשוך אותה חזרה למעלה. בשר מבשרה של העיר, אבל מצליח להתרומם מעליה, לתת קצת אוויר, להעניק תקווה שאפשר לזוז פה גם קדימה ולא רק לדרוך במקום, ולעוף.
הסביבה שלו היא גם נקודת החוזק וגם החולשה הגדולה. מתחם בית הכנסת הגדול בותר על ידי עבודות שיפוצים - מפתיע, אני יודע - אז אתה עושה דרכך פנימה דרך משטחי נירוסטה חדים וחלודים ורוחות רפאים של מסעדות עבר. זה משתפר לאט-לאט, צעד אחר צעד, בין היתר בזכות האנרגיה של מסעדת האם, התאילנדית בהר סיני עצמה, ומתהפך לחלוטין, 180 מעלות מלאות של מהפך, כשהדלתות נסגרות עליך.
יפה כאן, מאוד, תוצאות עבודה מאומצת (סטודיו דן טרוים) שמשתדלת מאוד לא להיראות מאומצת. זה לא יקר ולא יוקרתי ובטח לא נובורישי, אבל זה כן חושב - מה להביא משם ומה לא לטרוח, מה שחקנו ועם מה עוד לא שיחקנו - וכן משקיע להפתיע במקומות שבדרך כלל מזניחים לחלוטין. מהמיזוג שמטפס עד קומת הגלריה והשירותים ועד המנדפים שמוציאים אותך לראשונה בהיסטוריה בלתי מעושן ממסעדה תאילנדית, אתה לכל הפחות לא מרגיש פה כמו פיון במגלומניה של אחרים.
המקום קטן, פינתי, ומשקיף רק בזווית העיניים, ודרך צמחיית הסוואה ירוקה לתפארת, על המתרחש בחוץ - כמה מקומות ישיבה ותו לא. בפנים, בר מקומר מותח את עצמו כמעט עד למקסימום, ומניח לזוויות החדות לאכלס שולחנות זוגיים גבוהים. אלה, אחד אחרי השני, ללא שום יוצא מהכלל, יכולים לתפקד בכל ערב נתון כספיד-דייטינג היחידי שעוד עשוי להביא לכם אהבה בזמננו. עד כדי כך מרימים פה את חום הגוף.
האוכל, כפי שניתן היה לצפות מהנפשות הפועלות, מהמם בכל מובן של המילה, מילולי לחלוטין אך גם רגשי. הוא בועט וצועק, אבל מקפיד שאלו יהיו צעקות של שמחה. הוא חריף ברובו, אבל מוותר על האגו ומנמיך כשאפשר ברגע שאתה מרים דגל כחול-לבן. הוא אמיתי, משם ממש, אבל לא נואם לך על שורשים ומסעות מחקר. יש אנשים במטבח, ויש אנשים ליד המטבח, ויש אנשים מסביב למטבח, והם באו לעבוד בדבר הזה שנקרא מטבח. כמה מרענן.
זה מתחיל עם סלט פפאיה מנדטורי (36 שקלים), עם קצת דגים נאים (שתי גירסאות סשימי דג לבן) שהרי אין עיר כרגע בלעדיהם, ועם שתי "ברוסקטות" קטנות - אחת מחזיקה רליש תמרהינדי ושרימפס ואחרת (52 שקלים לצמד) מעמיסה על רוטי עגול בקר ושקדי עגל קצוצים עם מעט יוגורט. לחיים, התחלנו.
"סלט דג דרומי" (76 שקלים) מרכז בקערה בינונית בגודלה פאנץ' טעמים חזק. קוביות דג מטוגן מחכות למטה, לעירבוב, והרבה פריכות ורוטב יוצאת בסוף הפעולה הזאת ישירות לפה. איתו, מוזמן כמעט מעצמו קרוקט בשר לבן כבוש ואורז (58 שקלים) שמגיע כמו מתוך ג'ונגל - עם פיסת אננס ובוטנים ובצל וצ'ילי ועלים ומרכיב מהכול יחד חווית טעם נפלאה. משם, אפשר להרגיע ולאזן עם קארי צמחוני אדום (63 שקלים), עדין יחסית גם בחריפות וגם בתיבול, ומסיים היטב ערב שחושב גם על יום העבודה שמחכה למחרת.
רוצים חזק בכל זאת? "קואה קלין" (68 שקלים) מקפיצה בווק בשר לבן או עוף עם קארי יבש, "אופ וואן סן" (92 שקלים) היא מחבת שעולה על גחלים ובה שרימפס ובייקון וברבן אטריות שעועית, ויש גם צוואר חזיר מטוגן ושיפודי דג ונתח קצבים (68-82 שקלים), סטייק על העצם בראב צפוני (הצפון שלהם, כן? לא זעתר ודיבורי גליל) ונקניקיית בקר "צפונית" אף היא, עד שאתה מתחיל לתהות אם המצפן שלך אכן מסונכרן טוב, ואם לא עדיף להתחיל ללכת עד שמגיעים לצפון הזה במקום.
תפריט הקוקטיילים של מולאם עוטף את האוכל בשמיכת קיץ משכרת. הוא תופס אותך כבר מהתחלה, ולו כנושא שיחה, וממשיך איתך לאורך כל הביקור, מתרה לנסות עוד ועוד מתוך השביעייה. המחירים (52-58 שקלים) לא בולטים בחריגותם והערך המוסף יוצר עסקה משתלמת מאוד. לא ברחו כאן לשטויות גימיקיות ולא עטפו אלכוהול מערבי במסווה של מסיבת איים. במקום זה - סליחה מראש על המילה המטרגרת - השקיעו.
מרטיני פתיחה, למשל, משלב גם אשכולית וגם תיבול עלי בטל. דרינק אחר מכניס לתוכו פלפל ארוך וליים ואילו "Rice & Yuzu" מערבב אורז קלוי וסאקה עם ג'ין וביטר פרדסים. "Nam Sai" מרומם את עצמו, ואותך, באמצעות שדה של קפיר ליים, למונגראס, בזיליקום תאילנדי, רום וליקר קוקוס ועלי הגלנגל הארורים-נפלאים ההם. "תאילנד בכוס", מבטיחה קים בזמן שהיא ממשיכה באקרובטיקת הפינצטה שלה. ארבעה עלים נסחטים, מיושרים, נמתחים, מוסלקים פנימה. רק היא, רק כאן, עכשיו.
מולאם (Molam), הר סיני 1, תל אביב