בבאנג באנג, בום טראח, אבן גבירול סוף סוף מקבל את סאונד האוכל שמגיע לו

בסוף, זאת רק שאלה של זמן. לפעמים מיד, לרוב קצת יותר, מדי פעם נו מתי כבר אפשר להשתגע, ויש גם את ה-לא חשבנו שיקרה כבר. בסוף, כשמדובר בעולם האוכל הישראלי, זאת רק שאלה של זמן.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

שנה פלוס-מינוס מאז שהתחלנו לקבל לרחובותינו נציגויות ושגרירוריות של המטבח הקוריאני הלוהט - הכי תרתי משמע שיש. 24 שנה מאז שעפר אלמליח וקובי בנדלק הכירו במטבחי שלו ביער בקריית טבעון. 17 שנה מאז שלקחו את הקשר שלהם ואיתגרו אותו עוד יותר עם מרקיית Zuppa ברחוב אבן גבירול התל-אביבי. 72 שנה מאז שבית וואלה הוקם מטרים ספורים משם (כבית מלון בן 100 חדרים, לאקשרי שנשמר עד היום במסדרונות כידוע) ועד הרגע שבו אפשר להגיד סוף סוף שיש משהו מגניב לאכול לידו בצהריים.

שבועות, חודשים, שנים, עשורים. הכול פה, בסופו של דבר, הוא שאלה של זמן. מהיום, הזמן הזה נמדד בשניות. BBang Bang נפתחת, אש.

השניים מכירים את הרחוב, את שכונת הצפון הישן, את האזור כולו, כמו סוכני נסיעות מדופלמים ששרדו את מהפיכת האינטרנט. מסביבם הכול משתנה אולי, אבל הם מסתגלים ומשתפרים. מכירים את האנשים ואת ההרגלים, את השואלים ואת השאלות. 17 שנים באותה נקודה גורמים לך או להסתגר, או להיטמע לחלוטין. אני יכול להצביע ע אינספור מקומות ברדיוס של 200 מטר שבחרו באופציה הראשונה. מבחינתם, אף פעם לא הייתה באמת התלבטות באיזו דרך ללכת, ומה להעדיף.

אתה בודק איתם בפעם המי יודע כמה איך מתפרנסים ממרקים במדינה שהחורף בה הוא מצמוץ עיניים והקיץ שלה הופך מדרכות לסוטלאץ', והם מחייכים. אתה זורע פרובוקציה עם תוכחות על תושבי הבניינים הסמוכים, והם מחבקים. אתה לוקח את נשק יום הדין - זה שפוגע לכולם בנקודת התורפה - ומברר מתי הפעם האחרונה שהם נהנו משקט של יותר מחודשיים על הרחוב הכי משופץ בגלקסיה, והם משחזרים חוויות כאילו החפירות היו טרק למזרח, וההריסות רק מדרגות שמסייעות לך להתרומם למעלה.

פלא שנולד להם מקום כל כך שמח?

Bbang Bang (הראשונה, עם ה-B הכפולה, היא בצק לחם בקוריאנית. הבנג השנייה צורפה אליה כדי להבהיר מה צפוי לכם בפה אחרי שתטעמו) הורידה משאית של טמבור על אבן גבירול, ובצדק. מניפה שלמה של זרחניות נשפכה על המדרכה, וכעת אי אפשר שלא להבחין בה. עוזר כמובן קונטרסט האופי ההסתדרותי-אפרורי של ציר התנועה הזה, ומה שנהיה ממנו בשנים האחרונות. בחלום, הוא אמור להיות לב אורבני פועם. המציאות היא הקרדיולוג שממתן אותו. אולי עכשיו אפשר להתחיל שוב לרוץ, לרקוד.

העיצוב הוא לא רק צבעים, עם זאת, אלא שכל, ונשמה. דן ליאור, מקעקע-אמן שאחראי גם על עפר וקובי, הובא כדי לקעקע את הקירות ואת עמודי התמך, לפזר כוכבים ולהצמיח פרחים מתוך הבטון. השאר - כיסאות ועציצים, ואפילו קופסאות טייק-אווי מושלמות - משלים אוטונומיה סיאולית 800 מטרים בלבד מבית עיריית תל אביב. איפשהו מסתתרת כאן בדיחה על רון חולדאי והרגלי האכילה שלו במזרח, אבל למה להרוס?

התפריט הוא סיכום של כל האמור למעלה - יסודי ואישי, מיוחד ומקורי. הוא מתפרץ לאחת מערי האוכל הטובות בעולם - זאת לא הגזמה, איך בדיוק אתם מרגישים כשאתם נוחתים בארץ אחרי חופשת הקיץ? - ומוסיף לה. עוד טעם ועוד אופי, עוד אפשרויות ועוד עומק. קוריאני, ישראלי, ההגדרות לא לגמרי חשובות והגבולות ממילא מטושטשים לחלוטין.

זה מתחיל עם "קטנות" (18-44 שקלים) - חציל גוצ'וג'אנג שחום ורך ומתובל מזנק עליך כבר מהפתיחה, ואיתו עגבניות שרי וקולורבי שקולפו ונכבשו ביוזו, סויה וזרעי שומר, מנת "ירוקים סצ'ואן" וסלט מלפפונים ואצות ווקאמה, צלעות תירס בגלייז סרירצ'ה-סויה-מייפל, כרוב וגזר מוחמצים עם שמן שומשום וצ'ילי, ולהיט יש מאין בדמות "ניוקי סיני", מכת ברק שמחברת כופתאות הום-מייד אווריריות ורכות עם רוטב שומשום חריף-מתוק, כוסברה ובצל ירוק. ב-26 שקלים, זאת כנראה הפסטה הכי שווה בעיר. לא ברור איך זה קרה ומאיפה היא הגיעה, אבל קחו שתיים.

הלאה. שתי קערות סלט ושתי מנות נודלס מיישמות את עקרונות הבסיס כאן. "רצינו להקליל את האסייתי, לא להסתובב כל היום עם תחושת צרבת", הם מספרים, "להוריד את העומס והשמן, לברוח מהטיגונים, לא להכניס צ'יפסר ולעשות אוכל לא כבד". זה דיבור תזונתי שפוי והגיוני שעלול דווקא להרתיע קהל מורגל בארוחות צהריים ענקיות שאחריהן זוחלים בחזרה למחשב בעבודה. הדיבור הזה ראוי, ובעיקר מגשים את עצמו לאוכל של גדולים ושל קטנים, של מאנצ'יסטים מקצועיים ושל מקפידנים.

סלט "כל הירוקים", למשל (46 שקלים) מערבב לתוכו - קחו אוויר - מלפפון, זוקיני, ברוקולי, תפוח ירוק, סלרי, חסה, פטרוזיליה, כוסברה, בצל ירוק, נענע, עירית, בזיליקום ושמיר. לכאורה, שוט עשב חיטה בהסוואה. בפועל, עם רוטב א-ד-י-ר שהוא קצת קארי וקצת עמבה (בזכות שימוש מושכל בלימון כבוש) ועם אורז בר פריך מלמעלה, נוצרה מנת קיץ מטמפררת. לידו, סלט אטריות שעועית עם נקטרינה ורוטב סאקה-יוזו (48 שקלים) או אגדאשי טבעוני (58 שקלים).

כך גם אטריות הביצים (ברוטב בוטנים-סרירצ'ה-ג'ינג'ר, עם ביצת ראמן, 61 שקלים), או מנת "המוזהבת" (אטריות אורז ברוטב קארי, חלב קוקוס, פטריות שיטאקי, שעועית ירוקה, בצל ירוק, כוסברה, גזר, צנונית וקשיו קלוי), ואפילו הראמן (על בסיס ציר עוף, 52 שקלים). רוצים לסגור פינה באופן הרמטי? שלושה שיפודים (טופו, עוף, בקר, 18-26 שקלים) יצורפו בשמחה לכל סלט ולכל נודלס ולמרק גם, או יבואו כמו שהם, משוחים בגלייז טרה מתקתק-דביק.

הלהיט המובהק, עם זאת, ודאי יהיה הספודו (48 שקלים). הוא מוכר פה ושם ברחבי העולם כ"כריך-עב"ם" או כ"סנדביץ' חייזרים", אסוציאציה ישירה לצורתו הצלחתית המעוגלת-מקומרת. גם בארץ ניתן היה למצוא אותו בגירסת המבורגר, אבל פה גם הגו לו שם משלו, וגם שיכללו אותו, פיתחו אותו, קידמו אותו, עד שנוצר משהו חללי בהחלט, שרביט קסמים של ממש.

מדובר, קודם כל, בלחמניה רכה, ממולאת, שנכנסת כמו שהיא, עם המילוי, לתוך מכשיר שמזכיר קולגות ביתיות להכנת וופל אמריקאי. השוליים נאטמים ויוצרים דיסקית שחומה-פריכה, והעסק מגיע לשולחן מבעבע מבפנים, מוכן לגעש של טעמים ושל רגשות.

בניגוד לדוגמאות גלובליות, פה התעקשו שהמילויים יהיו "רטובים", ומנעו כל אפשרות ליבשושיות. ראגו בקר תאילנדי, למשל, מתובל חזק וטוב, עם ביצה רכה שעצם הימצאותה שם הוא פלא סטריט-פוד פוער עיניים. עוף קצוץ עם צ'ילי וקארי נהדר לכשעצמו, "בולונז" גראם מסאלה שסוחב דווקא להודו, פטריות צלויות עם שעועית ירוקה וטופו וגם גירסת ברקפסט עם אבוקדו וביצה, גבינת אמנטל ואצות, וגירסת ילדים עם תירס גילי ואמנטל, כולל עוף או בלעדיו.

הדבר הזה מרגיש לא אמיתי בתיאורו, ולא אמיתי בהכנתו, וגם כשהמגש מגיע אתה בעיקר לא מאמין. והנה, אדים מתפרצים ואתה אוחז בשני חצאי כריך בלתי מטפטפים, עם תוך תבשילי מצוין, ופחמימה איתנה. אפילו הקראסט מופלא. איזה עב"ם ידידותי נחת עלינו, ואיזה עילוי טו-גו הוא הולך להיות, לרבות כמאנץ'-משלוחים, שצפויים לתפיסתי רק לשפר אותו.

עפר וקובי מדברים אחרת ונשמעים אחרת, אבל גם מתנהגים אחרת. מילים, הרי, יש לכולם. חשוב יותר מה מגיע אחרי שהן נזרקות לאוויר. פה, בבירור, שונה. האוכל וסביבתו, אבל גם תחילת הסיפור (קוקטיילים מבוקבקים ובלעדיים שמשלבים, למשל, נגרוני עם וואסבי ומרגריטה עם פלפל טימוט מקסים) וסוף הסיפור (בננות מקורמלות עם פלפל סצ'ואן וקראמבל אגוזים ופונדנט שוקולד סולידי בתחילה וסנסציוני אחר כך). מקיף, שלם.

"אנחנו לא מסתכלים לצדדים", הם עונים לשאלה על טרנדים ועל מקומות קוריאניים נוספים, אבל לא עונים בשחץ, אלא בדיוק להיפך. מתרכזים פנימית, ומגשימים חיצונית. הכול פתוח אצלם, מהמטבח המשופץ (המקום עובד על בסיס הזמנה עצמית ושירות עצמי) ועד הידע. מהניסיון ועד הלקחים ומוסר ההשכל. "כשהתחלנו שיפוץ בזופה, עצרנו רגע והבנו שזאת ההזדמנות שלנו לשנות, לקחת דרך חדשה ולעשות אוכל חדש, בעסק חדש, לקהל שמתחדש סביבנו", תיארו, "המקום נולד משמחה, וזאת המטרה שלו בחיים. גם שלנו".

Bbang Bang, אבן גבירול 138, תל אביב