באין הרבה היגיון מסביבנו, רצוי לחפש אותו בעיר ימים, כוכבת נתנייתית ידועה ומבוקשת שלקחה את מגדליה לקצה, תיבלה במסחר ובפנאי מלמטה, עירבלה אוויר מהים ומהצדדים הבלתי נדל"ניים הבודדים שעוד נותרו בעיר, וקיבלה, מה אתם יודעים, שכונה.
לא במובנה השלילי ולא כגנאי. שכונה אמיתית. כמו פעם, עם כל העכשיו. אנשים שיורדים במעליות לדשא, הורים ועגלות תינוק שיכולים לטייל בלי להילחץ מכבישים, בני אדם עם ספייס לשאוף ולנשוף, חיים.
וכמו כל חיים, כדאי שימזגו לתוכם קצת יין, לא?
חיים. פשוט כך. דלי וינו
דלי וינו פועלת כבר תקופה ארוכה בקצה המערבי של רחבת החנויות-מסעדות-ברים כחנות יין שהדבר האחרון שיכול לתאר אותה הוא המילים חנות יין. היא גדולה, ענקית ממש, אבל הגודל הזה דווקא לא מאיים. העיצוב חם בכוונה, והרבה עץ כהה עוטף אותך מלמטה ומהמדפים. המדפים האלה מרתיעים בהרבה מאוד חנויות ורשתות כאלה. פה, באופן ראוי לציון, הם דווקא גורמים לך להתקרב.
וכך, מה שהוא בשעות השמש פעולה נורמטיבית לחלוטין של מכירה וקנייה, ריטייל פשוט ושגרתי, קיבל פה עם הזמן בוסט מעודד דיאלוג של בקבוקים במחיר מדף+חליצה, וזליגה טבעית לחלוטין החוצה, לרחבה. משזה קרה, השלב הבא היה כמעט בלתי נמנע. תן לישראלים משהו לשתות (ובואו, יש כאן אינספור אופציות לשתות משהו), והאצבעות יתחילו לנוע בתזזיתיות כמעט מעצמן, מחפשות משהו ליד.
תום לוי הוא המשהו הזה, אבל בואו לא נקרא לאוכל שלו ליד. בכל זאת.
התפריט שהוא הרכיב כאן לא מתיימר ולא חופר, ובמקום זה כן מתחבר - למה שקורה מסביב ובעיקר לכוסות ולבקבוקים, מצליח לבטא היטב רחשי לב קולקטיביים, כולל מצד אלה שרגילים לאכול במסעדות באופן קבוע, וסוד ידוע לכל. הסוד הזה פשוט, ואפשר לתמצת אותו לכמה מילים - פחות זה כמעט תמיד יותר. פה, זה הרבה יותר.
יש מגשים. ברור שיש מגשים - גבינות, שרקוטרי, דגים מעושנים וכבושים, 98-118 שקלים) - ויש פוקאצ'ה כפי שפוקאצ'ה אמורה להיות. חמה ובועתית ועם שמן זית בצד. צמד סלטים (אנדיב, אגסים וגבינה כחולה לצד בוראטה ועגבניות, 52 שקלים) מרצים אף הם, ואיתם חבורת ברוסקטות (עם דג וקרם פלפלים, עם סלמון מעושן, עם סלט ביצים ועם ארטישוק, 32-48 שקלים לזוג). בגדול, תשתית מעדנייה מוצלחת שהופכת למנות צבעוניות-שמחות, ומילוי כל רצונותינו בכל פעם שישבנו לשתות כוס יין איפשהו בעולם הזה בעצם.
רוצים מעבר? הורכבו פה צלחות של בליני עם קרם פרש וקוויאר (72 שקלים לגירסת ביצי הדגים האדומה, ויש גם אפשרות להשתולל עם הדבר האמיתי), ויטלו טונאטו (62 שקלים), ארנצ'יני גאודה וכמהין (52 שקלים) כהלכתו, כריך פתוח ונדיב של בשר אונטריב מפורק ואיולי (48 שקלים), נקניקיות פרגית וצ'יפס. מחשקים קטנים ועד רעב גדול, יש מענה, ויש תשובה.
המהלך הזה מפגיש באמצע קהל שרוצה יותר ומקום שרוצה לתת יותר. הוא עדין במאפייניו וחכם מאוד בקצב שלו, אבל הוא הכי נכון בביצוע. לא רצו פה מסעדה ולא מטבח, ובעיקר לא בלגן של מסעדה ומטבח, אלא מבנה נכון ויציב, הגיוני ומכובד, שעיקר תפקידו בחיים הוא לשרת את היין, למזוג את עצמו לידו, לדבר איתו.
התוצאה היא שתי חברות מקומה 17 שירדו בחצי קז'ואל לדבר קצת, ושולחן גדול של קולגות שחוגגות משהו, ישיבת מרפסת של שתי משפחות שאיחדו ארוחת ערב ודאבל-פגישה מהעבר השני שהיא שני זוגות שלא רצו כלום מעבר לדבר עצמו. כוסות יין שנפגשות, צלחות עבור האצבעות הרעבות, שיחה קטנה-גדולה, ויום שנחתם טוב יותר מאיך שהוא התחיל. לחיים, ולחיים שמגיעים לנו.
דלי וינו, שושנה דמארי 10 (פיאנו סנטר), נתניה, 09-7902201