כל כך הרבה מאבקים, וכמות שווה לפחות של שאיפות, אבל חלום העצמאות של קריית חיים עדיין לא מתגשם, עדיין חלום.
בעיני עצמה היא יישות בלתי תלויה, עם אופי ואישיות וקווי מתאר מבדילים. חיפה מתייחסת אליה כשכונה, מקסימום כרובע, ואנשים רגילים לחלוטין שמגיעים אליה מבחוץ לא יצליחו לתת בה סימנים גם אם תצמידו להם לעיניים את תקנון "קריית חיים (ארלוזורוב) אגודה הדדית בע"מ". רגע אחד אתה על הכרמל, והנה מצפים ממך להחתים דרכון בזמן שאפילו הוויז לא מסוגלת להבדיל בין מסילת רכבת אחת לחברתה. כולן תקועות, כולן ממוקמות מוזר. איך נדע שהגענו?
כמעט מאה שנות פעילות, והרבה מאוד הישגים במהלכן, אבל הוועד היישובי לא מצליח לנתק, להתנתק. בארות מים נחפרו, בתי קולנוע ומוסדות חינוך הוקמו, אך מאבק ההפרדה בעינו. רדום בדרך כלל, ומתעורר לחיים פעם בכמה שנים, עושה קצת רעש, ונדום.
אולי חיכו פה למתן בל. אם הוא לא יעיר, לא תהיה עיר.
תפריט קטן, אבל קטן-גדול. דומו
דומו (Domo) נפתחה לפני כמה חודשים באחד הרחובות הראשיים של הקרייה, ציר תנועה שלא זוכר את הפעם האחרונה שבה הוא איפשר נסיעה עליו ביותר מ-20 קמ"ש, ובתמורה לרכב הגולש באיטיות בין כיכר לבאמפר מספק לך מפל בלתי אפשרי של גירויים, שיהיה מעניין בעיניים. הכול כאן זוהר ונוצץ, מואר וניאוני, עד שאתה כמעט מפסיק לחפש את היעד, ומתחיל לחפש את התאורן. מהרגע שמצאת חניה, עם זאת - וכזאת יש כאן בכל זאת די בשפע, בטח ברחובות המגורים הסמוכים - דברים מתפקסים מחדש. וכדאי להם.
זאת מסעדה ללא גינדור מוגזם ובלי שטויות עיצוביות, עם השקעה במקומות הנכונים ותשומת לב שמתחילה דווקא בלמטה, בבסיס עצמו. המקום צעיר ורועש במידה, השולחנות מגוונים ובשלב מסוים אתה יכול להתבלבל בדרכך בקלות בין מסיבת רווקות צוהלת כהרגלה ומשפחה שחוגגת סיום של יום חול, כיסא ילדים והכול.
האווירה אקלקטית, אבל ידידותית, והקהל גולש עליך גלים-גלים. בשעת ערב מאוחרת יחסית, הדלת לא מפסיקה להיפתח פנימה, בקצב שבמסעדות מקבילות במרכז היה מסמן בדיוק את הדרך ההפוכה, החוצה. אולי חיים כאן אחרת. אולי השנ"צ המפורסם של הקריות מסתיים רק כשהשמש שוקעת. אולי אנשים רוצים לאכול טוב, ולא משנה מה מראה השעון.
מי שטעם כבר את הצלחות של מתן זוכר אותן, מתגעגע אליהן, מחכה לפעם הבאה. הוא העביר שנים באירועים קטנים, הגיח לשיט קצר מאוד, קצר מדי, על הכנרת, וחיכה בשקט ובסבלנות להזדמנות הבאה. הבטן אמרה חו"ל, וההיגיון הסכים איתה, אבל פתאום נוצרה זווית דווקא בנמל הבית, ואתה מוצא את עצמך נוסע במיוחד בשבילו. מעטים האנשים שהרוויחו את זה. הוא, בבירור, ביניהם.
התפריט קטן, אבל קטן מהסוג המטעה של אתה רוצה הכול, אולי פעמיים. הוא נוטה כמובן ליפן ולמזרח הרחוק, אבל מתבל את עצמו בשובבות ישראלית-צברית, ורוקד בלי הפסקה בין שני קצוות המטבחים הללו - לא מתפשר על כלום, ומשתעשע עם כולם. מהחמוצים ועד המוצ'י, אתה יודע להיות בטוח שמישהו התאבסס על הצלחת, על הקערה, על המגש. אין על המישהו הזה.
זה מתחיל עם ראשונות (42-86 שקלים, המחירים פה ממצבים את עצמם על הרף הגבוה) שכמעט כל אחת מהן מתפקדת כהבלחה יצירתית טעימה, מהסוג שמזניק ארוחות. פלפל שישיטו במרינדה וחציל שחום במיסו, שתי גירסאות בטארה (מלבני אורז סושי צרוב עם טרטר סלמון או טונה מעליו, בביצוע אידיאלי) וטרטר בקר ברוטב הדרים-עשבים, טטאקי וניגירי ועלה וואסבי בטמפורה עם ספייסי טונה מלמעלה, יציאה אדירה שמזוהה עם מתן ומחייבת אותך להתנפל עם ההגשה. גם בגלל הטמפורה, וגם בגלל שאתה מוכרח.
ההמשך הוא תצוגת דגים נאים וצלחות נאות עוד יותר מיד מוכשרת שיודעת שלפעמים הרוטב חשוב לא פחות מהבשר, יקיטורי (סלמון, פילה בקר, פטריות ברוטב טארה, 45-78 שקלים) וסלטים, גיוזה מופלאות שמתעקשות להיות הום-מייד (עם פרגית וקרם בוטנים, עם פטריות וקרם תירס, עם בקר מפורק וקארי, 55 שקלים) וראמן. האחרון, גם בגירסת טאנטמן, עם חלמון ביצה שמקרים אטריות ומקרים בשר טחון ומתערבב יחד לקערת פלא. אמרנו קטן, התכוונו קטן-גדול.
כהרגלו, בל עושה סושי לא כמו כולם, ויותר נכון לא כמו אף אחד אחר. מה שנפתח עם הוסומאקי (42-48 שקלים לשש יחידות) קונבנציונלי יחסית גולש מהר מאוד על מתקני גינת המשחקים שלו, בעמוד שמכריז על "רולים ספיישל" (55-88 שקלים).
דאבל טונה, למשל, מחבר שני חיתוכי דג. הנאסו לוקח את החציל ומגלגל לרול צמחוני עמוק. ספייסי יילו טייל עושה דג עם איולי חלפיניו, צ'יפס כרישה ורוטב הדרים למה שבכל מקום אחר היה בטח סביצ'ה, וכאן מהונדס נפלא וגאוני לתוך צ'ופסטיקס, לתוך האצבעות, לתוך הפה, וג'רוזלם רול רוכב על ארטישוק ירושלמי, טוביקו וטונה אדומה.
זה קצת משוגע, והרבה פאן. מלח מעושן וסריראצ'ה לא אמורים לתבל דג נא ולא אמורים להתקרב לעמדת הגילגול. אבל אולי כן? כאן, בוודאי, ועם איך שזה מרגיש ואיך שזה נראה ואיך שזה טעים, למי באמת אכפת מהגדרות או ממה היפנים יגידו.
אם דומו הייתה קמה ובועטת את תל אביב, הסנסציה הייתה מיידית, והרעש בלתי נגמר. במקום זה, היא נשארת קרוב לבית וקרוב לעצמה, ובדיוק איפה שבל רוצה שהיא תהיה.
היא לא שואפת 03 ולא צועקת גבוה מעל הראשים של אורחיה. היא נטועה ברחוב, קשובה לו, מכניסה פנימה את האוויר שלו, ומצליחה גם ליהנות על הדרך. ליהנות מהאנשים וליהנות מתשומת הלב. ליהנות מהאהבה שמורעפת עליה וליהנות מהאוכל שהיא מעניקה חזרה. גם כשאתה יוצא, עדיין לא ברור אם זאת שכונה או רובע, עיר בפני עצמה או סתם מיראז' מלא אורות. ברור אבל שעם אוכל כזה, אפשר להתחיל לבנות.
דומו, אח"י אילת 69, קריית חיים, 04-6151516