130 ק"מ, מקסימום, מפרידים בין מסעדת מיזומי שעל שפת הכנרת ובין מרכז תל אביב. ביום שקט, עם הרבה מזל-פקקים, תעשו את הדרך הזאת בפחות משעתיים, אבל בגלל שאנחנו חיים במדינה, ובתקופה, שבה אין ימים שקטים ובוודאי אין כבר יותר מזל-פקקים, הייתי מוסיף לחישוב הזה 60 דקות נוספות, רק כדי להיות על הצד הבטוח.
קפה ריבר, כנרת: במציאות שלנו, בטח באזור הזה, מדובר בתופעה חריגה
מדובר, לכל היותר, בדרך שבכל ארץ אחרת בעולם הייתה נחשבת למועדפת, כזאת שצריך לטפח. אצלנו, איכשהו (לא באמת "איכשהו", כי אם ממש בכוונה) הפכו את 130 הק"מ האלה לספירלת כבישים שמנתקת הלכה למעשה את הצפון הקרוב מהמרכז הרחוק. מנתקת, משתקת, כמעט חונקת.
כך, שנים של נסיעה שהפכה לנ-ס-י-ע-ה, השפיעו עמוקות על האזור ועל הימה, על הגעת תיירי הפנים ואפילו על חיוכי המקומיים. אם מנותק, אפשר לחפף. לאן יילכו הרי? אם אין אלטרנטיבה קרובה, יסתפקו בבינוני, לא? אם הסושי הנורמלי הקרוב ביותר דורש בייביסיטר של 9 שעות, יפתחו שולחן עם סושי פחות נורמלי.
130 ק"מ מפרידים בין מסעדת מיזומי שעל שפת הכנרת ובין מרכז תל אביב, והנה אינם עוד. אף אחד לא שיפר לפתע את החיבוריות, לא. אבל מישהו שיפר את הסושי.
ציור של דגה. מיזומי
הצהרות הפתיחה של יזמי מיזומי - צמד מילים שקשה להגות במהירות וברצף אבל עדיין כיף לנסות - היו גבוהות, בטח בשיחת טלפון מהירה שהתקיימה בימיה הראשונים של המסעדה. "לא צריך לנסוע יותר לתל אביב", הבהירו האחים נאור ונדב דיין, שפתחו לא הרבה לפני כן גם את מסעדת "על הנהר" הסמוכה והכיפית, שלא לדבר על "קפה ריבר" הסמוך לאותה סמוכה וכיפי שזו לא מילה. "בשורה חדשה לאזור", הוסיף מתן בל.
מרחוק, ובטלפון, תייגתי את זה כטעון הוכחה, וזה עוד היה הסולידי שבתיוגים. צא מגוש דן צפונה או דרומה, אפילו מזרחה, והמשפטים האלה הם כמעט הגו-טו על שלטי מע"צ. יחד עם החבר הגרוע הנוסף ("הבאנו את תל אביב ל..."), הם מייצגים מסעדנות ועולמות אוכל עם תחרות קלה עד בלתי קיימת, לעתים אפילו מונופוליסטית, וכזו שחייבת לפנות למכנה משותף רחב מאוד, עם פשרות והתאמות שכמעט כופות עליך אי-הצטיינות.
בטלפון, מיזומי לא ניסתה להיות שם בכלל. במציאות, היא הייתה הרבה יותר מזה.
המבנה החצי-גבוה שעל חוף שלדג תוכנן היטב והונדס היטב, כך שהמים עוטפים אותו בחיבוק רחב מאוד. הגישה, מאחד הכבישים המטפסים בין יישובי האזור, שולחת אותך למגרש חניה מאולתר וקרוב, אבל מהרגע שהדלת הכבדה נפתחת, אתה לגמרי בחופשה. חופשת אוכל.
מאוחר יותר, בדרך החוצה, אנחנו מנסים לוודא עד כמה באמת היינו קרובים למים, ועד כמה היו רציניים האחים כשאמרו אז שאפשר "לבוא לעשות טייק-אווי עם הסירה". התשובה, שלא במפתיע, היא קרובים מאוד, עד כדי צעדים ספורים, ורציניים מאוד, עד כדי תהייה אם הקטנועיסטים התכולים של המרכז הוחלפו פה בסירות מנוע זריזות.
בין הכניסה המשמחת ליציאה העצובה (שהרי נגמר), היה גם האמצע, הלב.
השף הישראלי, שהוביל את מיזומי עם פתיחתה והותיר אחריו תשתית ויסודות ואת האוכל כולו למעשה, בילה שנים ארוכות ביפן - טוקיו, קיוטו ואוסקה בעיקר, אך גם הרבה מעבר להן - ולמד במהלכן כל מה, או כמעט כל מה, שצריך לדעת על מטבחיה. הוא יהיה הראשון להתנגד למשפט הזה, והראשון לחשוב שיש לו עוד המון מה ללמוד, אז ניתן לו את הדיסקליימר הזה, ורק נגיד שפילוסופית הוא צודק, אבל הצלחות הריקות והחיוכים המלאים מסביב סברו קצת אחרת.
בישראל, הוא תיווך את הידע במשך זמן רב בארוחות פרטיות ובאירועים סגורים, עם הרבה מאוד שמות משפחה מפורסמים, ובתים שכולנו היינו שמחים לקבל לתוכם הצצה. כשהאחים דיין פנו אליו, משהו בכל זאת תפס. פעם ראשונה מסעדה משלו, הסביר, לא הפך לאיום משתק, כי אם להזדמנות לצאת מהקופסה, לטלטל מעט את החיים, לנסות ולהתנסות, ולהצליח.
התפריט, והאוכל, מספרים לשולחנות על המסע ההוא של מתן, על התחנות בדרך ועל נקודת העצירה הנוכחית. לחוד, מנה-מנה, הם מרימים זיקוקים בוהקים לשמי הכנרת. ביחד, הם מרכיבים ארוחה שבפשטות אינה זקוקה להשוואות עם התל אביב ההיא, וסביר שהייתה עוברת את ההשוואות האלה בקלות. במילים אחרות, לא מדובר כאן רק במסעדה ש"אם אתם באזור", אלא לגמרי תחנת חובה גם הרחק מהדרך, ובוודאות המקום שיחסוך הרבה מאוד דלק לתושבי הסביבה הקרובה, והרחוקה.
זה מתחיל עם נאסו מיסו, החציל היפני שמגיח כעת יותר ויותר לשולחנות המסעדות, עם רוטב מיסו-סאקה-מירין כהה, בשר רך עד כדי נמס מתנועת הכף וטעמי עומק שמיד שולחים את היד לקוקטייל הקרוב (גם אלה, שלא במפתיע, עושים את העבודה נהדר. יש לנו עסק עם מקום מקצועני).
הראשונות ממשיכות עם רביולי מלפפון וספייסי טונה, שלושה סלטים ושלושה סוגי גיוזה (פטריות עם קרם תירס, שרימפס עם ויניגרט מנגו, עוף עם קרם בוטנים), וכן צמד "בטרה אררה" - מלבני אורז סושי צרובים ופריכים ועליהם טרטר טונה או סלמון, שהם אמנם להיט ישראלי על סף הרוויה, אך כאן במופע הטופ שלהם.
משם, מוזנק השואו האמיתי, והוא ליהטוט סושי ודגה שמותיר אותך מסוחרר אך לא מבולבל, מפוצץ אך בכל זאת רוצה עוד.
ניגירי, למשל, על תשע אפשרויותיו, לא פחות (38-58 שקלים, מסלמון ועד פילה בקר). או סשימי סלמון אדיר, חצי צרוב, עם טופי ויוזו ואז עם אצבעות ידיים שלכאורה נגעו בלי כוונה ברוטב, ובפועל הייתה שם מלוא הכוונה. וטרטר גם, עם אבקת אצות נורי מלמעלה, קונוס טמאקי והוסומאקי, גונקאן (איקורא, האמצ'י, ספייסי טונה, ספייסי סלמון, 42 שקלים) יפהפה, ו-18 רולים בנויים, מגוונים ומיוחדים - דפי סויה כתומים ואיולי מיסו תפוזים, בשר יילוטייל וצ'יפס כרישה, שישיטו בגריל ומלח מעושן, וגם "כדורי אש" מקיוטו, על רוטב גומא. היו גיבורים שהתפללו לאלוהיהם על הרבה פחות מזה ב"שוגון".
מיזומי ממשיכה עוד, פותחת אפשרויות לארוחות שלמות, שעומדות בפני עצמן, גם אחרי שהתפריט מדפדף את עצמו מעבר לסושי. יקיטורי סלמון בגלייז אסייתי שחום ושיפוד פילה בקר עם מה שמוגדר כאן כצ'ימיצ'ורי יפני, וגם שלוש קערות ראמן גדולות, שהן לבדן קריאה חזקה לצאת, לנוח קצת, ולחזור לסיבוב נוסף.
וזה בעצם העניין כולו. כאן לא דרוש ולא נחוץ סיבוב או מעקף, לא תכנון מיוחד או התעסקות חריגה. מיזומי, הדיינים ובל לא הרימו איזה פופ-אפ ובוודאי מסרבים להסתכל נמוך יותר מהאופק. המצב בחוץ, שהוא המציאות הישראלית בפורמט האקסטרים שלה, עלול לקטוע את החגיגה הזאת עוד לפני שהיא מתפתחת ומקבלת מה שמגיע לה, אבל הם כאן, פה, כדי להישאר. זה אתם, וכל השאר, שצריכים, חייבים, לנסוע.
מיזומי (Mizumi), חוף שלדג, מושבת כנרת, 04-8870040