גם במדינה שיודעת למקסם את מיקומיה, בעיר שכמעט כולה הוא פריים-נדל"ן אחד גדול ובאזור שלא נותן לך להרים מבט בלי לסובב מבט, המגדל בכל זאת מצליח להיות משהו מיוחד.
יש לו לוקיישן לוקיישן לוקיישן, ותשעה קבין שלמים של יופי לפחות, אבל אלה רק ההקדמה, המעטפת לדבר האמיתי. פה, דווקא פה, הסיפור מתחיל אחרי.
הרבה יותר ממיקום. המגדל
בית הקפה של קבוצת הרים נפתח לפני כשנה בחלל הכניסה של מוזיאון מגדל דוד בירושלים, ובשבועות האחרונים הצטרף אליו בר יין שמחליף אותו לעת ערב בדיוק באותו מקום.
כל אחד מהם, ושניהם ביחד, לוקחים את מוסכמת הקהל השבוי ואת קללת מלכודת התיירים בדיוק בפרופורציות הראויות להן - אפס התייחסות, ולמעשה, התנגדות נמרצת. כן, בונים כאן בבוקר על מבקרי המוזיאון, אבל לא מזלזלים בהם. כן, שמחים לקבל פה לקראת שקיעה את מטיילי החומה והעיר העתיקה, אבל לא מכפכפים אותם.
כל מי שהיה אי פעם, איפשהו בעולם, בבית קפה של מוזיאון או בבר יין שממוקם על אחת האטרקציות היפות של העיר יודע כמה נדירה הגישה הזאת. כל מי שהתיישב מתישהו בחייו במקום עם נוף, יודע כמה צמרמורות הגוף מייצר עוד לפני שהתפריט מגיע. פה, החליטו אחרת, והחליטו שונה. מי שמכיר את הקבוצה ואת מקומותיה - נורה והרים בייקרי בקריית ענבים, למשל, נאיה ועוד כמות מתעדכנת תדירות של להיטי ירושלים וסביבותיה - יודע שזה מסתדר היטב עם הדי אנד איי שלה. כל השאר, נעים להכיר, איך עדיין לא הגעתם לפה?
זה מתחיל בשמונה בבוקר, עם אחת מוויטרינות המאפים השוות באזור, בעיר, ובארץ כולה. כן, ממש כך. הם מגיעים מקריית ענבים ומרכיבים יחד פנורמה פחמימתית שתופסת לך את העיניים עוד יותר מהנוף, ובמטבח עצמו מורכבים סלטים ומהונדסות ברוסקטות ועניינים טריים נוספים - מיצים סחוטים, יוגורט-גרנולה. ועם הקפה הטוב נותר לך רק להגיד מה כן, ולוותר מראש על מה לא. חבל על היומרה.
יש כאן קראנצים ממולאים קרם פירותי-עונתי ומשהו שמתקרא "דייניש היער השחור" ולכן אתה מחויב לטייל איתו, בבקת שוקולד מלאת סחרורים פנימיים ופאן סוויס קלאסי, וקצת יותר מקלאסי. שמרים מייפל-קינמון ודייניש הדרים, מאפה תפוחי עץ ממולא קרם שקדים ומכוסה קראמבל פריך, כמו גם עניין בלתי אפשרי בשחיתותו של עוגת גבינה *בתוך* דיסקית רחבה של בצק קרואסון שחום, כשכל אחד מהמחותנים האלה שומר על אופיו.
רציתם רק קפה ומאפה, והנה הסתבכתם.
המלוחים, כדרכם של מלוחים טובים באמת, מצליחים להאפיל על חבריהם המתוקים, לפחות לזמן קצר, ולהעפיל עוד יותר לפסגה הנרקמת פה ממילא.
בייגל ירושלמי עושה זעתר מתבקש, וגם גאודה-זיתים-צ'ימיצ'ורי. דייניש כרוב בשאמל מוסיף שמנתיות וקרמיות לצלייה. מאפים שחומים נפתחים לרווחה כדי לקלוט לתוכם ביצה מקושקשת ופרמזן, עגבניות צלויות עם מוצרלה ושום קונפי, ירקות בוהקים וגבינות עזות. עם אלה, נחתכים לחמים לברוסקטות ומרחיבים עוד יותר את החגיגה, ואת החגורה.
ארטישוק ורוקט עם גבינת שמנת-כמהין, אבוקדו עם גבינה בולגרית ובצל סגול, זוקיני וצלפים עם פסטו, פטריות ואספרגוס. ביצים רכות, ובחירות קשות, ומגש ענקי של כריכי פיתה-פוקאצ'ה שפתאום מגיע משום מקום. לך תבנה תזונה נבונה.
העיצוב של המקום חכם, מגוון ומשתנה בהתאם לנסיבות ולחשקים, לשעות ולזווית קרני השמש.
בבוקר, הכניסה עוברת דרך דלתות המוזיאון, ומושכת אותך במסלול ידוע מראש של כרטיסים-תערוכה-קפה. אתם יכולים לדלג על שני החלקים הראשונים, ולהגיע ישירות ליצירות האומנות האמיתיות, נו אופנס.
משם, דאגו "קימל אשכולות אדריכלים" לפתוח דלת החוצה ולהציע רחבת ישיבה קטנה למרגלות החומה בכבודה ובעצמה, טריבונה נהדרת ומוצלת שצופה לעבר האבנים הירושלמיות האורגניליות, ומדרגות שמובילות למין רחבה גבוהה יותר, גלריה פתוחה וחצי גג, מרפסת אם תרצו ועמדת תצפית גם אם לא תרצו.
זה אינטימי אך גם שוקק. מתורבת ועדין ואורבני במקביל. טבע של עיר נפרש מצד אחד, וחומותיה מקבלות אותך מהצד השני. באמצע, מגש הכסף. עם מאפים כמובן. בכל זאת.
ובערב זה רק משתפר.
כי בערב ירושלים עושה את הדבר הזה שירושלים יודעת לעשות, ותופסת אותך, היכן שלא תהיה בה באותו רגע. זה כנראה הסכם עם העננים שבשמיים ועם השמש עצמה, ויכולת תאורה עצמית שמוציאה צבעים אחרים, חזקים יותר. המגדל לא רק יודע להשתמש בכל אלה ולנצל אותם לצרכיו, ולצרכיך, אלא גם להרים להם.
מבינים פה יפה ואינטליגנטי שאנשים שבאים לשתות כוס יין למרגלות החומה רוצים אוויר ורוצים חלום. בתמורה, לא מציקים להם ומאפשרים להם לחיות את הפנטזיה. כשהם מקיצים, מונח התפריט, כמו אומר "הבנו, נסחפת, עכשיו בוא תאכל משהו".
זה מתחיל, חייב להתחיל, עם בריוש זעתר וגבינת תום (38 שקלים) שהוא יותר לכיוון הקובנה (ולמה שנתלונן על הכיוון הזה בהינתן שהבנו כבר מה רמת האפייה פה), עם צלוחית קטנה של לאבנה ורסק עגבניות. יש איקרה אם רוצים, צלחת גבינות (68 שקלים) אם נעים על המסלול הזה ליד היין (כוסות ב-38-54 שקלים, בקבוקים ב-160-250, ובירה אחת מהחבית למי שמוכרח), וגם מרענני סתיו רשמיים בדמות סביצ'ה (68 שקלים) עוקצני וטטאקי טונה אדומה (76 שקלים). הצבעים חזקים, הטעמים חזקים, ואיכשהו הכול דווקא עדין.
אם רוצים יותר, מגיעה מנת אנילוטי גבינות (68 שקלים) עם חמאת אורגנו וכריך סלמון מטוגן בלחמניית בריוש (76 שקלים), השניצל שמגיע לנו. במקביל, מציע תפריט ספיישלים כל מיני התנסויות ומחשבות מטבח - שיפוד מוסר ים או סיגר דגים, שישברק וגם צ'יזבורגר טונה עם איולי פרמזן. בלי לשים לב, נהיה שולחן ונהייתה ארוחה שלמה, ונהייתה שקיעה.
יש מקומות שהם יותר מסך החלקים שלהם ויש כאלה שהם בדיוק מה שנסכם בסופה של משוואה. המגדל לוקח את האמיתות החשבונאיות האלה ועושה מתמטיקה למתקדמים - גם הדברים עצמם וגם הדרך להגדיל אותם בלי להשתלט.
אתגרי הפתיחה שלו נובעים בעיקר מדברים שלא תלויים בו - מיקום קצת משוגע בלב ההמולה, אבל קצת הצידה, ובלי שילוט כי אסור, בתוך מתחם שלקרוא לו "לשימור" זה כמעט מצחיק מרוב קדושה, ולכן כל מיני מגבלות ועניינים. התוצאה היא המוני מקומיים ומקצת התיירים שמגיעים לפה כרגע ממש בחוץ, בלי לדעת עד הסוף שיש מקום כזה בדיוק מולם. הגיע הזמן להרים את הראש, הגיע הזמן להסתכל, הגיע הזמן להגיע. אין כאלה פה, ובקושי יש כאלה בעולם.
המגדל, מוזיאון מגדל דוד, שער יפו, ירושלים, בית קפה ראשון-חמישי 08:00-16:00 ושישי 08:00-15:00, בר יין ראשון-חמישי 18:00-23:00