זה נשמע קצת תלוש לתחילת אוגוסט, אבל מנורה (Nura) אפשר כבר לראות את החורף מתקרב. לראות, להריח ולהרגיש ממש, על העור החשוף מהבגדים שלא חשבת לרגע לקחת כשיצאת מהטאג'ין שהוא גוש דן בקיץ.
לא צריך להתרוצץ כאן יותר מדי על המרפסת הארוכה והרחבה. גם הגובה הטופוגרפי של קריית ענבים - 677 מטרים תמירים, שמרגישים כמו הרבה יותר - לא גורם לך לחשוב על עונה קרה, וממילא כל משקפת שתחזיק על העיניים תיתקל כאן, בסופו של דבר ולצער כולם, באטרקציית הטרמפולינות הצבעונית מדי שתקועה בין ההרים ומחרבת את אחת מתמונות הנוף היפות שיש לנו. שהייתה יכולה להיות לנו, בעצם.
לא צריך כלום מלבד מבט לפינה הצפון-מזרחית של החלל החיצוני, ועצירה מול בולי העץ המחכים לתורם. מדפים-מדפים של חום פוטנציאלי, רובם לגריל ולטאבון ולרחשי האוכל כמובן, אבל אפשר לפנטז גם על איזושהי אח דולקת, לא? תנו לנער עירוני לחלום, גם ככה הרי הכול מרגיש פה כמו בית.
לחלום. נורה
המסעדה החדשה-ישנה של קבוצת הרים נפתחה לפני שבועות ספורים במקומה של כוכבת חלבית פופולרית, ואחרי חודשים ארוכים של שיפוץ ואיפיון, תכנון וביצוע.
שום דבר בקבוצה הזאת לא רומז על פחות מכך, ושום דבר לא יקרה ללא המקסימום האפשרי. היא מחזיקה ומתפעלת מקומות רבים באזור הרי יהודה ובקיבוץ עצמו, ויודעת לעשות בר יין ובייקרי, פוד-טראק ובית קפה. היא בעיקר יודעת לארח, ואת זה אולי מיותר לומר בעולם נורמלי, אבל הכי חשוב לומר אצלנו, כאן - אין אוכל בלי זה ואין מקום בלי זה. פה, כמה פשוט וכמה נכון, זה הכי זה שיש.
אנשים ניגשים אליך ומלצריות מבררות איתך, ברמנים מדברים איתך וטבחים מיישרים מולך עיניים ממרומי הפס הקר, מלהבות הטאבון, בשיאו של הסרוויס. רובם, מי היה מאמין, מעניקים לך שירות טוב יותר מכל מה שקיבלת בתל אביב בשנה האחרונה, אבל זאת בעיקר הכוונה עצמה, והמחווה. כוונה מלאה, ומחווה שאף פעם אינה ריקה. טוב שנכנסת לאוטו היום.
קחו את כל אלה - מקצוענות קבוצתית שמובילה להצטיינות אישית - וחברו לחלל מרהיב, מקסים. אתה מתיישב על הבר של המטבח רק בשביל לסמן טריטוריה, ולא מפסיק להסתובב. לפינה של בר האלכוהול, לספריה הנהדרת עם רמקולי הדרמה וספרי הדרמה, למרפסת ובין העציצים, לספסל ולשולחנות החצי-גבוהים. רוב המסעדות יתנו לך להתחרות על כיסא אחד מובחר. כאן אתה מתמקם מעולה, הכי טוב שאפשר, ועדיין מרגיש שאפשר עוד יותר.
מסביבך חבורות וחברים וחברות, דייטים מגששים ודייטים ששכחו שתמיד כיף לגשש, קיבוצניקים וירושלמים, שומרי כשרות ואוכלי-כל. אנשים שהסתובבו בעולם עם סך אפשרויות, וכעת אותו עולם בדיוק עשה להם Unlocked לשלב הבא.
האוכל של שמוליק בן חמו מנגן את הטון הזה בדיוק, בסולם שאף פעם לא כיוון להיות עדין, ועם תזמורת שלא רוצה להיות עוד מקהלה. היא מנגנת בהרמוניה, זה ברור, אבל לכל אחד בה יש מקום להתפרע קצת, להיסחף עם הדיסטורשן. המטבח פתוח, האש גבוהה, השואו לוהט בהתאם.
התפריט הכשר עושה המון בשר והמון דגים, אבל מאפשר גם משחקי ירקות, משחקי עונה, משחקים בכלל. הוא משתמש בטאבון לא כגימיק ונעזר ברשת הצלייה לא בשביל שיגידו. אם כבר, בשביל שיתחילו להגיד אחרת, ולדבר אחרת.
זה מתחיל עם לחם שמנמן, בין פיתה עבה לפוקאצ'ה דקה (22 שקלים), שיוצא מהחום ונמשח גלייז דבש-שום-עירית. כיס אש. איתו, צלוחיות (18-32 שקלים) כמעט אוטומטיות של איקרה וסקורדליה, פדרון ואנשובי וזיתים. איפשהו מסתתר כאן משפט על "מי צריך יותר מזה בעצם". נראה אתכם מצליחים לעצור שם.
משם, זה עניין לכם, לחולשות שלכם, ולאיך שאתם יודעים להתמודד עם החולשות האלה. אנחנו, למשל, כלל לא הגענו למה שמוגדר פה עיקריות, ועצרנו הרבה לפני. מנות הביניים (48-88 שקלים) גדולות ונדיבות. האוכל נוכח ועם אישיות, וכל שורה בתפריט מדליקה אצלך נורה אדומה חיובית, באדום של פתיינות.
טרטר בקר מקבל כאן צלפים מעושנים וקרם חלמון, ואילו טטאקי סינטה משתמשת במשמש מיובש ובסלרי כדי לשבור. סשימי דג ים חוזר מהשוק עם מלון ופאקוס וסלט קיץ עורם על קערה זוקיני וענבים ופלפל חריף וגורם לך להיזכר שוב כמה פשוט זה טוב.
עם אלה, קורצת מנה של לחוח עם עוף מעושן וריבת חלפיניו, וכורזת קערת פסטה פיצ'י בעבודת יד כמובן, עם ציר עוף שחום מתחתיה, רצועות עבות של דנבר קאט מצדדיה וחלמון כבוש מעליה. החורף בא, אומרים לכם, והוא בא רק כי הוא הריח את הדבר הזה מורכב במטבח.
האקסטזה מתרחשת, עם זאת, מול "שיפוד בקר, מח עצם וציר בקר", שש מילים שכושלות לתרגם ולשווק ולתווך את היצירה הזאת עד הסוף. השיפוד הוא שיפוד, ברזל וכל העסק. הוא מונח על עצם שאם לא הייתי יודע אחרת הייתי מנחש טי-רקס על פי גודלה, ועם מצקת שלמה של ג'וס כהה ובשרי שמרטיבה הכול מלמעלה למטה, ושוב, בספירלה בלתי אפשרית פיזיקלית, ובכל זאת. זאת מנה של סכין ומזלג, ואז של כף וכפית, ואז של לשון וידיים ואצבעות. אי אפשר אחרת, וכך התכוונו מראש. אל תתאפק.
כל אלה, בלי עיקריות, כן? אלה (62-68 לצלחות צמחוניות, 86-228 לשאר) נעות בין פריקי וירוקים לסטייק 400 גרם, בין דג שלם בפחמים לסופלקי ולהמבורגר "ג'וס". יחד עם דף ספיישלים שהיה יכול להיות תפריט בפני עצמו (סשימי דג בהוט סוס עם מנגו ותירס, ברור), עם קוקטיילים מעורבבים במיומנות ועם קינוחים שמסרבים ליפול לקלישאות כשרות (אורז בחלב שקדים, למשל, או מלבי עם קציפת מחלב), נוצרה כאן ארוחה, שהפכה לחגיגה, שהתרוממה למסיבה. בסופה, בשיאה, אתה לא רוצה ללכת, אבל יודע שזאת הדרך היחידה שלך לחזור.
נורה מצטרפת לקלחת רוחשת למדי, מדהימה באפשרויותיה, בתוך קריית ענבים, ככל הנראה היישוב הכי טעים פר מטר בישראל. היא צמודה למוסד אוכל נהדר בזכות עצמו, סמוכה למוסד בהתהוות ובעצמה חלק מפורטפוליו עשיר, מתעשר בעקביות, של מקומות מצוינים בזכות עצמם, שלמים שגדולים מהשלם.
ובכל זאת, כאן ממש, היא מצליחה לעשות את היוניק שלה. חפה משכפול, נרתעת מאוד מדפוסים, מחבקת בכל הכוח את המראה, ובונה ביחד איתה אישיות בפני עצמה. נשענת על מה שצריך להישען, אבל לא משתמשת בשום משענת כחלופה לרגליים.
הטיפוס אליה עובר בהכרח באחד הכבישים הגרועים בישראל, פקק של אספלט שמחולק לנתיבים רק בשביל הסדר הטוב, ובפועל מטיל את מכוניותיו מדי יום לבלילה תעבורתית קבועה. הכביש הזה הוא גם אחד היפים שלנו, בוודאי כשאתה יוצא ממנו סוף סוף הצידה במחלף ונותן לאוטו להאט מעצמו, עד לחניה. שם, עם הגוף המפשיר והקצב הדועך, זה סיפור אחר לגמרי. גם באוגוסט, זה סיפור של חורף, ויותר.
נורה, מתחם הרפת הישנה, קריית ענבים, 055-5685569