דותן גרינברג מגיח ממעמקי האדמה ונעמד מאחורי הבר היפה של קופישופ 51. זה לא קסם ולא טריק, וכאקט הוא אפילו די מילולי - החניון שמתחת למגדלים המפלצתיים בגבעתיים מזניק מעליות למפלס הקפה, תרתי משמע - אבל יש פה משהו סמלי בכל זאת. בתוך כל המפלסים, מישהו בכל זאת מקפיד לזכור מאיזה קרקע הוא בא.
הוא לא מציף אותך חלילה בדיבורי חלקות ומטעים, למרות שאם תבחר לשאול תזכה לקבל כל מה שיודע אחד האנשים שהכי יודע. הוא גם לא מסתובב עם רגבים ובוץ מתחת לציפורניים ועל סוליות הנעליים, ומקפיד לערבב כל משפט רומנטי במשפט מעשי מקביל. יזם ואיש עסקים, שהוא גם בן אדם שמצא מה הוא הכי אוהב, ואיך אפשר להתפרנס מהאהבה הזאת.
אבל לפני הכול, קפה.
כמעט עשור מאז שהחל את דרכו בלב תל אביב, קופישופ 51 הוא הגירסה הבוגרת של בית הקפה האהוב ברחוב אחד העם, וגם, אני ממהר להניח הנחות, הגירסה הבוגרת של גרינברג עצמו.
הוא מעוצב מקסים על ידי בר גרינברג, אחותו. תעשייתי אבל חמים, מעודכן בלי להתלהב מזה ומעודד ישיבה ורביצה למי שהתפנק ביכולת לעשות כאלה, או קנייה ויציאה לכל שאר העולם. התקרות הגבוהות - שבעה מטרים, אבל מרגישות אפילו יותר מזה - מגדילות את החלל, והחלונות הענקיים מאפשרים לשמש להיכנס ולשטוף.
יש כאן תאי ישיבה פנימיים ושמשיות חיצוניות, שלושה סוגי פונטים על הקיר, התנגשות חביבה בין שקי קפה מחוספסים ומכונות קפה מבריקות, זר פרחים צבעוני מעל הזכוכית של הוויטרינה ותחרות עזה בין עץ חלק ובטון מוחלק וצבע היין המאפיין את העסק. כל אלה, במקום להתקוטט, מסתדרים היטב ביחד ברמה כזאת שמתחשק לך להישאר. והרי זאת כל המטרה, לא?
הבגרות הזאת באה לידי ביטוי גם בקפה, והוא עצמו ממהר להסכים, ויסודי להסביר. ספיישלטי, מבחינתו, הוא לא סיסמת הכניסה למועדון מגניבי הקפה, ולא היתר להתחיל להתנשא על אוהבי ההפוכים ועל החלביים. פה, מוזגים מה שתאהב בלי לעשות עניין, בלי להרים גבה, בלי לפקוח עיניים.
זה אומר קלאסי ליד מודרני ומעודכן. מסורתי וטרנדי באותו שולחן, כדי שכל יושביו יהיו מרוצים. אספרסו, קפוצ'ינו ואמריקנו עם פילטר עדין שבעדינים, V60 ו-Batch Brew על בסיס התוצר הנהדר של בית הקלייה ברמת גן, וגם מאצ'ה למי שהתמכרה, וטעימת מאצ'ה למי שעדיין חושבת שיש לזה "טעם של דשא". כאן לא פוצחים בקרבות ובפרינציפים, וכשאני תוהה מה פשר ההקצפה הקרה שעליה הוא מדבר, למשל, הוא מודה בחיוך שזה בעיקר נראה טוב, ומה שנראה טוב, עושה טוב לאורחים.
ליד, מככבים כריכים טריים ועוגות, פרעצל עם סלמון מעושן ובורקס שובב עם לאבנה וסחוג, מיצים בסחיטה קרה ופחיות קולד ברו לדרך. התקווה היא להפעיל כאן מטבח ייעודי שירים עוד יותר את ההיצע, ובהינתן שהעסק הזה מבטיח שחור על גבי לבן ש"זאת רק ההתחלה", סביר שהתקווה בוא תבוא.
האתגר הגדול של המקום הוא, ובכן, המקום עצמו, או סביבתו. סיבוב משותף במה שמכונה "מתחם הסיטי" של גבעתיים פורש בפניך בשלב הזה של החיים הרבה מאוד תכניות, ופחות מזה קבלות. יכול להיות שהיה כאן רעיון אמיתי לבנות עיר בתוך עיר. יכול להיות שהעיר הזאת עוד תתגשם, אבל כרגע זה מרגיש כמו התערבות חסרת בושה של כמה ראשי אגפים בעיריית גבעתיים - על חשבון השוכרים ועל חשבון התושבים.
גרינברג, בקיא כמו טייקון נדל"ן בכל השרטוטים וההדמיות, מצביע על המגדל שאמור לאכלס בית דיור מוגן, על מתחם גני ילדים שנפתח באיחור של שנה בלבד, על המיקום העתידי (והגבוה) של בית ספר תלמה ילין, על קניון ענק סמוך וגם על גשר דרמטי שעתיד לחבר בין כל הדברים האלה ובין בני האדם עצמם, אלה שהולכים ברחוב ולא יודעים אפילו בצחוק שיש כאן משהו.
מצביע, ומסרב להיסחף לתוך המרירות הזאת. כמו המנטרה המצוינת Better Not Bitter שמלווה את המקום, הוא מעדיף לחשוב חיובי, בדיוק כמו הוויב שמלווה אותו בבית הקפה בשכונת יד אליהו. "אנחנו מוכרים קפה, ונהיה איפה שיש אנשים שאוהבים קפה", הסביר, "לא איפה שצעיר ולא איפה שהיפסטרי. אני רוצה שכונה ואני רוצה קהילה ואני רוצה שסבתא תשב כאן עם הנכדה שלה שבאה לבקר. כולם מוזמנים, כולם רצויים ובסופו של דבר כולם מוצאים פה את הספל שלהם".
קופישופ 51, אריאל שרון 10 (מגדל היי טאוור), גבעתיים