כמה מקומות אפשר להכניס לחלל תל-אביבי אחד? התשובה לשאלה הזאת איננה פאנץ' בדיחתי עבש, אלא דווקא סוד הקיום, לא פחות, של תעשיית האוכל הנוכחית, והעתידית (וגם של תעשיית העבר, אם חושבים על זה. זכורים ניסיונות רבים שהתייצבו בדיוק על התפר, רובם המוחץ כושלים כישלון מחץ).
בית קפה שהופך למסעדה שהופך לבר יין, למשל, בונה על סיפוק תמידי של קהל קבוע, ועל סיפוק רגעי של קהל מזדמן, תלוי קונטקסט ותלוי שעה ביום, תלוי רעב וחשק ואירוע והרכב נוכחים. אבל המשימה המורכבת הזאת - שינוי אופי, שינוי אווירה, בלי לצאת מהקווים - היא קלה מאוד לעומת האח המחוספס של המשפחה, שמנסה לעשות כמה דברים בבת-אחת, מתחת לאותו גג.
זה יומרני ומשוגע אפילו יותר מהשיגעון הרגיל הנהוג כאן. זה מגלומני לעתים, ומקריס בדרך כלל. זה דורש ריכוז מקסימלי של הצוות, ריצה באותו קצב וסינכרון מושלם - פנימי וחיצוני כאחד. זה מצריך אנרגיית-על וסיפור שמצדיק את כל זה, ובעיקר כוחות-על לספר את הסיפור הזה.
OBI היא לא רק הסיפור. יכול להיות שהיא הספר בכבודו ובעצמו.
מתחת לאותו גג. OBI
הפרטים היבשים משררטים מרחוק מיזם כמעט סטארט-אפי במאפייניו, שהשתלט על חלל מיתולוגי למדי ("אוויטה" הידועה, בין היתר) ברחוב יבנה והקים שם את משרדיו, לא לפני שהוא שובר את הקירות ואת התבניות, מעצב מחדש דברים שלא חשבת שאפשר לעצב מחדש ויוצא לדרך כשהחלקים שלו לא רק גדולים יותר מהשלם, אלא צומחים ממנו מעריכית.
הפאונדרים, אם נמשיך עוד קצת עם הדימוי הזה, הם דרור שר, מוטי אלה, עומר דוד ודידי פרמינגר, ונקודת ההתכה שלהם היא לא רק חברות או קולגיאליות שניזונה מעולם ההוספיטליטי המקומי, אלא גם פלטפורמת זינוק לדבר הבא. קחו אייל שני ושחר סגל וקפה אירופה, תחתכו בגיל ובשיקול הדעת הבוגר שדווקא מחזיק אותך בשלשלאות לקרקע, וקבלו מעוף, תעופה, התעופפות.
העיצוב של טל ודרור שר מ-Sight Specific יכול בהחלט להחזיק מילים גנריות כמו "אלגנטי", "חם" או פשוט "יפהפה", אבל ירוויח יותר מהגעה ובהיית עיניים. אין כאן זיקוקים ולא מוקדי התרחשות, אלא הנדסת חלל מבריקה, ותכנון שצריך ללמד בפקולטה למסעדנות שעוד תהיה כאן. אין ברירה.
שלושה ברים (אחד משקיף למטבח, תעשייתי ומלא אדים וזיעת טבחים, שני משקיף למשקאות, סקסי ורווי גירויים, שלישי פנימי ו"סודי", עם דלת סגורה ועשן סיגריות שגורם לך לעשות פרסה במהירות לא לפני שאתה מרחם על העובדים שסופגים את כל זה) יחייבו אתכם הרי לחשוב קצת יותר מורכב על חווית הבילוי, ואיתם שטח הושבה אורבני-מדרכתי שנופיו חניונים, מקבילה פנימית מלאה אפשרויות ומעין במה צדדית, לאונג'ית ומד-מנית במאפייניה, שמשקיפה על הכול.
על פניו, ג'ונגל עמוס אתגרים. בפועל, מגנט מבטים והסתובבויות ובעיקר תיכנונים של איפה נשב בפעם הבאה שנגיע. מי שהצליח לסדר *כזה* מתנאי הפתיחה *האלה* נוגע בגאונות, ויש לי מספר תלת-ספרתי של מסעדות להעביר לו לייעוץ.
כל זה, כהרגלנו, לא יהיה שווה כלום בלי הדברים עצמם, ובלי מה שמחבר את הדברים עצמם למעטפת, ולסביבה. משהו לשתות ומשהו לאכול, משהו בין לבין ומשהו באמצע, שירות שלא מביך אותך ומישהו שמנגן מוזיקה על אמת, מותאמת, חושבת, מרימה.
התפריט מכיר באתגר ומוקיר את האתגר. לא גדול, אבל מלא הזדמנויות. חכם בחלוקה שלו ומעמיק כמעט בכל אחת ממנותיו. ראשית, קצת ירקות ודגים נאים-מעושנים, אם כסלט פורל (68 שקלים) ואם כסשימי עם דאשי וחריפים, ליד קוקטייל מוגז שמערבב יחד וודקה יפנית, סודה עם ארומת אצות וואקמה, סלרי, ביטרס ופינו שרי.
אחר כך, ובמקביל, יציאה נפלאה בדמות "הנד רול מפורק" שמביאה לפינת הבר ערכת הרכבה עצמית ובה צלוחיות אורז סושי, אצות נורי, מלפפון, בצל ירוק, חריפים וסויה, ומאפשרת לך לבחור בין טרטר דג לבן, טרטר בקר, טטאקי טונה ופורל מעושן (25 שקלים לבסיס, 40-56 שקלים לעוגן, אם כי עדיף בעיני לתמחר הכול יחד).
כשהכול מוצב מולך, לרבות הוראות הפעלה ידידותיות, נוצרת גם חוויה שלא חשבת לקבל, התעסקות ידיים ומשחקי יצירה, השתובבות של האכלה וטבילה, ולגמרי הפור-פליי הלוהט בעיר כרגע, שובר קרח ומרכך דייטים מוכח. בקרוב, בוודאות, באינספור מקומות נוספים, כחיקוי.
משם, מככבות מנות סובה וביצה רכה (58 שקלים), "סטייק טופו" בגירסת אגדאשי (48 שקלים) ששימח גם אוכלי-כל בלתי מוסריים וגם שתי אופציות סנדו - עוף שניצלי עם איולי וואסבי וכרוב לבן, או קציצת בקר המבורגרית עם צ'דר ואיולי ורוטב טונקאצו, 58 שקלים. בעצם, גם וגם, בלי ה"או". כאן לא חייבים לבחור. אפשר הכול, וממילא אין כיף כזה.
העסק מסלים לדגים ("נתח מפילה" עם אוניגירי צלוי), לפירות ים (אוקונומיאקי שרימפס) ולבשר (נתח קצבים עם ציר עוף מושחם), עוצר להראות גם יכולות שיפודיות מוצלחות (פרגית, כבדים, שכבות בקר או שקדי עגל נפלאים, פרוסים דק ומשתכשכים בפונזו, 48-92 שקלים) ומתכנס עם פלאן מיסו, עוגת גבינה ופנקוטת אורז קלוי (המוצלחת מבין הקינוחים, עם פירות והתנגשויות מרקמיות מצוינות לסוגן). החתימה הסופית, כהרגלן של חתימות כאלה, מגיעה מהבר. ג'ין, ורמוט, בריין גינג'ר, מרטיני. לילה טוב.
OBI מסרבת להקל עליך את החיים עם כניסה עצמונית לפינות ולמסגרות. אין לה הגדרה אחת, ולא דרך אחת. בוא, תראה מה מתאים, תמדוד את הכיסא ואת השולחן, את זוויות ההתבוננות ומעמדך בתוך הספייס כולו, ותחליט. עבור אנשים רבים מדובר בכאוס. בתוכו, עם זאת, מובטחות לך רק החלטות טובות.
בהכרזות הפתיחה שלה, הוסבר שהשם לקוח מדאבל אקססוריז - גם החגורה שקושרת את הקימונו (ותלבושות מסורתיות נוספות), וגם רצועת נייר מיוחדת הכרוכה סביב תקליטי ויניל מערביים היוצאים ביפן, ועליה הסברים שמתווכים את החיצוני למקומי. בגדול, סוג של רצועה מהדקת, כזו שאוספת הכול לכדי פרזנטציה שלמה.
היה מסקרן לראות איך השם הזה נוכח, ואיך הוא באמת מתחבר, אבל דקות ספורות אחרי הכניסה, אתה מבין שגם פה לא השאירו צ'אנס לסתמיות. בעולם האמיתי, OBI הזאת היא רק חלק מתל אביב, טיפה בים הגועש שלה. בעולם שחשוב באמת, היא ה-OBI שמחזיק את העיר.
OBI, יבנה 31, תל אביב, 077-8801744