בלוודר צללה לתוך היסטוריה שקופה, וחזרה משם עם אגדת וודקה

מתקן הביומסה המרשים במזקקת בלוודר לוקח אותך בפיתוליו ומדרגותיו למעלה ולמטה, לצדדים ועל גבי סולמות ברזל שקופים למחצה, מהסוג שבקלות יכול היה לתפקד כאתגר לונה פארקים תעשייתי. יש כאן מה לראות, ויש כאן אפילו במה לגעת, אבל בסופו של דבר אתה נעצר בנקודה שבה כולם נעצרים, ובוהה דרך מחיצת זכוכית גדולה במה שקורה בתוך חדר הבקרה עצמו.

כצפוי, החלל בינוני בגודלו וסולידי מאוד בעיצובו ובפינוקיו. מבפנים, שלושה פועלים שעוד לא הגיעו לאמצע המשמרת מביטים עליך בחזרה ומשתפים פעולה רק באופן חלקי עם הנפנופים והחיוכים. אפשר להבין אותם. יש מולם צגים, ויש דיאגרמות וספרי פעולה, פרוטוקלים ומדריכים ותחושה כללית שזהו החדר עם הכי פחות משחקים במרחב. שלא לדבר על זה שבצד, שמאלה ומעט למעלה, משתוללת אש.

המסך שעליו היא לוהטת מזכיר מאוד את הסקרין-סייברס של יוטיוב ושלל הפלייליסטים המדמים מדורה בפלטפורמה, אם כי פה הלשונות אמיתיות לחלוטין, בבירור פחות פוטוגניות והרבה יותר פרקטיות. הגובה שלהן פחות חשוב, וגם היופי הוא רק בעיני המתבונן, אבל הצבע קריטי וכל נגיעת גוון עשויה להשפיע על כל מה שקורה מסביב.

האש הזאת, אתה לומד במהירות, מחממת עיר ומחממת מדינה, מלהיבה שווקים ומדליקה מסיבות ביבשות קרובות ורחוקות כאחד. יום יהפוך לערב, והמשמרת עוד תתחלף, אבל שום דבר פה לא ידעך. בטח לא הלהבות.

המזקקה מחברת בין ורשה ובין ז'ירארדוב, עיר גאה ומחוברת לעצמה, אבל גם מודעת מאוד למעמדה. ההיסטוריה עשתה אותה כזאת, וחרצה בה חתכים וצלקות לאורך מאות שנים. היום, נותר מכל אלה יישוב כפרי ושקט, צנוע ועטוף ירוק, אבל כזה שנוטים לעתים קרובות להחשיב כחלק אינטגרלי מהבירה הפולנית.

לא יותר מ-30-40 דקות נסיעה מפרידות בין הערים, ובכל זאת אפשר לשים על הכביש עולם ומלואו. אתה נכנס לרכב כשמולך קו רקיע הולך ומתפתח לסקיי-ליין, כזה שמקבל בזרועות פתוחות גורדי שחקים ובנייני משרדים מערביים, ויוצא ממנו בתוך גינה, בתוך חורשה, בתוך יער.

זאת נסיעה יפה, ובתקופה הזאת של השנה היא יפה עוד יותר, יופי מהסוג שעוטף רק מדינות עם ארבע עונות מובחנות, ובעיקר עם סתיו. העלים זזים באוויר ומשנים גוון עם כל איוושה, וגלגלי המכונית מסתובבים מהר על כבישים מלאים באפשרויות. ירוק וצהוב, חום וקרם ואדום ובורדו. מכל הדברים שיש לראות בעולם הזה, דווקא סתיו, סתיו כזה, לא נקבל אף פעם.

המזקקה נוסדה בשנת 1910 כמפעל לאומי כמובן. היא שרדה שתי מלחמות עולם ומספיק קרבות כדי ללכת לאט ומחושב על האדמה. יהודים גורשו מכאן, ולוחמי מחתרת יצאו מכאן לקרבות. פועלים התאחדו ופועלים שבתו וכעת הזיכרון של כל אלה תלוי רק בסיפורים, ובמספרי הסיפורים. בלעדיהם, נשארנו רק עם הקשת הצהובה של מקדונלד'ס על הכביש הראשי.

למזלנו, מת'יו פומרוי הוא הסטורי-טלר שמארח אותנו. התפקיד הרשמי שלו הוא Global Director of Liquid Development, Education, Advocacy And Hospitality at Belvedere Vodka at Moët Hennessy, אבל בגלל שאנחנו עיתונאים מישראל עם חלוקת קשב כחול-לבן וגישה עברית לחיים, התארים מתחלפים מהר מאוד בשאלות אישיות מדי ובתשובות ישירות להפתיע. בסוף הסמול-טוק הראשוני, עניין של 4-5 דקות מקסימום, אנחנו מגלים רוק-סטאר. עד הבוקר, יתברר שזה לא רק תיאור ציורי לדמות, אלא אמת של ממש.

הוא מתאר את עצמו כ"איש של וודקה" ומתעקש שזה הנוזל היחידי שייצא לו מהגוף אם יגיע היום לנתיחה כלשהי. עד אז, הוא עוסק פחות בדברים שיוצאים מהגוף ויותר בדברים שנכנסים אליו - קוקטיילים, נקי, על קרח, צלול, בטמפרטורת החדר, בשוט או כלונג דרינק. חיפשת כל החיים פרטנר מושלם ללילה של שתייה, והנה מצאתם אותו כמובן על הגג של מלון בריסטול בוורשה, כשהטמפרטורות נושקות לאפס והתכנון הוא לצאת לסיור רגלי בעיר. קלאסיק.

פומרוי הוא הקונקטור, ובלוודר (מאיטלקית, בל ודרה, יפה לראות, ביטוי שמתחבר לארמון בלוודר בלב ורשה, שמוטבע על כל בקבוק יחד עם ענפי הפארק הנשקף ממנו) היא החיבור. אחד ממותגי הוודקה הנחשבים והיוקרתיים בעולם, ציר מרכזי במניפה הפתוחה לרווחה של קבוצת LVMH, לא חייב דבר מכל אלה - לא לספר סיפור ולא לבנות אופי, ובוודאי לא שלושה עיתונאים ישראלים עם שאלות בלתי דיפלומטיות - אבל מתעקש דווקא עליהם. הוא תופס את עצמו כמספר 1, זאת אפילו לא שאלה מבחינתו, וכשאתה מביט מלמעלה על העולם, אתה מחפש בעיקר שורשים. אלו צומחים מהאדמה ומהיער, מהמזקקה ובין המרצפות המחורצות של העיר העתיקה, ומגיעים בסופו של דבר לחזית הבקבוק.

כאן, פשוט מפנים אליהם זרקור, ומנסים לסנכרן גבהים בין המסיבות הנוצצות של אבו דאבי ולאס וגאס ובין השולחנות העממיים של המילק-בארס בפולין.

הפער הזה אינו מטושטש, ואף אחד לא עושה מאמץ להסתיר אותו. בלוודר צעירה - היא הוקמה באופן רשמי ב-1993, כמו רבות מהחברות הפרטיות במדינה אחרי התפרקות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי - אבל שזורה היטב בהיסטוריה הפולנית, ונשענת על תוצרי האדמה שלה, ועל האנשים שעובדים אותה.

היא מבליטה רק שלוש מילים - שיפון, מים אש - ומדגישה פעם אחר פעם את חשיבותן בדרך לבקבוק. כשהעולם כולו הלך לרוחב, ביקש טעמים וצבעים, היא צללה לעומק. "מבחינתנו, מים הם לא רק מים", מספר פומרוי, "והשיפון עצמו מחזיק אופי ואישיות. קל מאוד לייצר וודקה גרועה, או ללכת על המובן מאליו, אז אנחנו החלטנו לעשות בדיוק ההיפך - לחקור את חומרי הגלם ונותני הטעם, לפשט את התהליך כדי להגיע לליבה, לחתור לייצור אורגני ולנסות לשנות את השיח, לשנות את השיחה, ואז לשנות את העולם".

המילים האלה הן כמובן פיץ' מלוטש ומזוקק כמעט כמו המשקה עצמו, אבל הוא יודע לפרוט אותו למעשים ולהתנהגויות, להחלטות מעניינות בצמתי הכרעה ולשיחות מרתקות על שיווק ועל דורות, על מכירות ועל שואו. בסוף כל אלה, אתה לומד, מצליח מותג מוטרף ביוקרתו לתת מספיק חבל למוחות הקריאטיביים שעובדים בו, ולשחרר. התוצאה היא, למשל, החרמת הצבע הכחול ("כי כולם עושים") וקריאה לפעילות ירוקה טוטאלית, אימוץ מורשת פולנית של 600 שנות וודקה ושבירה מטריפה הצידה בדיוק בזמן כדי לקבל את דניאל קרייג פוסט ג'יימס בונד, ואת אחת הפרסומות המרהיבות בהיסטוריה.

הפרסומת ההיא, הוא מספר, הייתה דוגמה מושלמת לעובדה שבסופו של דבר אתה זקוק למעט מזל. או לתועפות ממנו. זה היה רגע בזמן שתפס את קרייג משתוקק להשיל מעליו את שלשלאות הסוכן הבריטי, וריכז בשתי דקות וחצי מספיק מוחות יצירתיים כדי להעיף את העולם. לא פלא שטאיקה וואיטיטי וריטה אורה התחתנו שבועות ספורים לפני שהסרטון יצא. הם בוודאי ידעו מה הכוח שלו.

משם, התפתחה בטבעיות יחסית תפיסת עולם שמחה, בפורמט "המסיבה היא אנחנו". בקבוקים מיוחדים ומהדורות נדירות הושקו, ופומרוי עצמו נשלח למשימה קלילה שתכליתה יצירת המשקה הטוב ביותר בעולם. סיפור אמיתי. הוא מתאר פאניקה קלה, ואז פאניקה גדולה, ואז פאניקה ותו לא, אבל חזר מהלופ הזה עם בלוודר 10, דרינק שאינו זקוק למיקסרים ולעירבובים, ועומד בפני עצמו, תוצאת תהליך יישון נדיר בעולמות הוודקה.

"זה הגיים צ'יינגר שלנו", הסביר, "ותוצאת השאיפה To Make a Difference. ניסינו וניסינו, טעינו ותעינו, ובסוף חזרנו לנקודת המקור, להתחלה של המזקקה. שם גילינו תהליכים וערכים שהתאימו לנו". המשקה המפתיע משתמש ביבול אחד בשנה, משדה אחד בלבד, ומסוג אחד של שיפון - יהלום כמובן. הוא נשלח למנוחה אחרי הייצור, ובדיוק כשחשבו שאין כאן דבר מלבד כישלון, נולד רגע אאורקה, כהגדרתו. "משהו השתנה בטעם, ומשהו השתנה בכלל".

ברור לחלוטין שהבקבוק עצמו מייצג את כל אלה, ומתכתב עם מידע שנאסף מבעלי מועדונים ברחבי העולם, ולפיו 90% מהמכירה תלויים בלוק. פה, בלבן ובנוצץ ובצלול ובמלכותי, הכול עובד, והשולחן מתנקה מעצמו מהסחות דעת.

"המטרה ההתחלתית שלנו הייתה אולי שינוי האופן שבו אנשים מתייחסים לוודקה ומדברים עליה, אבל עכשיו אנחנו מתמקדים בהבלטת היתרונות הספציפיים שלנו", הוא מודה, "שתי המהדורות שהוצאנו ב-2017 - אחת מאגם צפוני, שנייה על בסיס יער דרומי בפולין - השיגו את המטרה, והבהירו כמה עומק יש לה, ואיך טרואר מסוים יכול להשפיע על המשקה. התפיסה הכללית אז הייתה שזה לא יין, ושאין לקרקע ולאזור משמעות. כשאנשים טעמו, זה השתנה".

כך, הוא מקווה להגיע גם לדורות הבאים, ולצעירים שמאתגרים את חברות המשקאות בימים אלה ממש. "אין לי בעיה עם זה שצורכים היום פחות, כל עוד הפחות הזה מתעקש על מוצר טוב יותר, ערכים מסוימים ועקרונות. לשיח כזה אני חושב שאנחנו יכולים להיות שותפים, ואם אתה מעדיף לשתות שני קוקטיילים טובים ומושקעים במקום לדפוק את הראש ללא תכלית, אנחנו שם".

הפולנים גאים, חרוצים ויצירתיים. הם לא יודעים בת כמה ורשה ומתארים עיר שספגה בריונות, כיבושים והתקפות אינספור. ההיסטוריה שלהם מתובלת באגדות ובפולקלור, ורבים מהוויכוחים והשאלות ייחתמו בכך שאין תיעוד ממוסמך, ולכן הסיפור חשוב לא פחות. גם אם הסיפור הזה קשור בבת-ים שהיא גם לוחמת פמיניסטית ומושיעה מיומנת.

בלוודר 10, וגם ה-"Dirty Brew" החדש - משקה שמשלב וודקה, כמות אדירה של השקעה קפאינית ואת מה שהולך להיות בוודאות אספרסו מרטיני מהחלומות - הם כוכבי הפורטפוליו הנוצצים והעכשווים של החברה, אבל הקטלוג שלה יודע ללכת אחורה ולצדדים ככל שיידרש, להיאחז במורשת, לאמץ מה שראוי לאימוץ ולשבור את כל היתר. הימים שבהם הוודקה הייתה תרופה לשפעת ולצינון, או זרז לתשוקה מינית, אולי עדיין פה, אבל הם טעימים יותר, מורכבים ומתוחכמים יותר.

זה ניכר בברים ובמועדונים ברחבי העולם אבל מורגש עוד יותר דווקא כאן, בעיר שנהגה לצבוע את עצמה באפור, ומרימה סוף סוף את ראשה. "ורשה מתפתחת והתרבות שלה צעירה. לא שותים פה רק מרק כרוב", הוא מסביר בשפה שנושקת לעתים קרובות לעולמות הסטארט-אפים, ומתרככת מאוד כשהוא מדבר על הקולגות שלו - פועלי הייצור ונהגי המלגזות הממותגות ב-B היהלומי, המאסטר-דיסטילריות ואנשי החזון, ובעיקר כוכב השביט שהיא מיכאלינה גאג'ווי, שילוב בלתי אפשרי בין פיקסרית ומפיקה, בולדוזרית ומגשימה.

בינם ובין פרזנטורים בשכר (הראפר Future, למשל) או פרזנטורים בהתנדבות (קריס ג'נר, כמובן) נוצר מותג, ונוצרה שפה. "אומרים שהפולנים המציאו את הוודקה ב-1405 ותיעדו את התגלית במדריך בזמן שהרוסים היו שיכורים מדי מכדי לכתוב", הוא מתמצת מלחמה מיתולוגית למשפט אחד, "אבל אנחנו משתדלים דווקא לא להביט אחורה על ההיסטוריה, אלא לנסות לעשות חדשה, משלנו".