עבור מי שלא מכיר היטב את היישוב, כבישי בני ציון צרים להפתיע. הם ארוכים וישרים, מונוטוניים ופונקציונליים, ללא נקודות עצירה מיוחדות - למעשה, הם כאן בדיוק בשביל למנוע ממך לעצור - וכמעט ללא שוליים. הם נסללו וזופתו מזמן, והוזנקו לדרכם עם משימת-על אחת ויחידה - להחזיק את העיניים שלך עליהם, את היידים על ההגה, ולגלגל הכול הלאה, הרחק מהגדרות העבות והגבוהות שעל בסיס מה שמתרחש מאחוריהן נרקמו אגדות על היישוב העשיר בישראל.
אין מעבר רשמי בין הכביש המהיר לדרכים הנינוחות של הכפר, גם לא תחנת בידוק דרכונים, וכך אתה מוצא את עצמך מסנכרן את המכונית בבת-אחת לקצב אחר ולנהיגה אחרת. הכביש מסליל, וממילא תוך שניות ספורות יבואו לעזרתך פסי האטה שבמדינות אחרות היו מתויגים כבולדרים וכקירות טיפוס, וכאן, כנראה, נועדו להפריד בין נהג עירוני וטרקטור מושבי.
טרקטורים, אגב, כבר אין פה. בטח לא בכמויות שמצדיקות את ציורי התפוזים והתדמית המטופחת של עובדי האדמה. כאן, האדמה היחידה שעובדת באמת היא זו שמאחורי גוז' ודניאל, והכבישים כולם מובילים אליה. הם אולי לא מנדבים מידע בדרך, אבל לפחות יודעים לקחת אותך למקום הנכון.
ארוחת יד ביד. דג אפוי במלח של גוז' ודניאל
15 שנים לאחר שהוקמה, הכניסה למסעדה ממשיכה להבטיח, והמסעדה עצמה ממשיכה לקיים. בשעת צהריים מאוחרת של יום חול, המגרש הרחב שלצידה לא מספיק רחב בשביל לאכלס את כל מבקשי החניה, אבל כשאתה יוצא סוף סוף מהאוטו, מחלחלת ההבנה שמדובר כנראה בפיצ'ר, ובמתנה.
הכניסה מהממת, פורחת וירוקה, מושכת מבטים גבוהים לעבר מגדל המים הישן, ומבטים נמוכים לעבר שבילי כניסה מרוצפי אבנים של פעם, ולשלט "ביסטרו בכפר" על השער. הצמחיה גדלה פרא במובן הכי מוקפד וגזום של המושג, קולות מים מוסיפים סטריאו של התנתקות ומשחקי עץ וברזל עוטפים את הצעדים ואת המבטים כאחד. פה מריצה, וממול דשא. מאחור מטעים ושדות והאוויר מסביר לך שהגעת לקצה הגבעה.
עוד כמה דקות האוכל יגיע לשולחן ויסחוף אותך אפילו רחוק יותר, אבל הנה, אתה מתעכב בכוונה מול יופי שאינו רק על הצלחת.
תפריט הקיץ של גוז' ודניאל נחנך בתחילת העונה החמה, מתישהו לפני שנות דור, כך נדמה, ומלווה אותה עד שהיא תואיל להתחלף. בהינתן שסתיו אין כאן, ומשום שכולנו כבר התרגלנו לשרב של עשרה חודשים לפחות, סביר מאוד להניח שזהו התפריט הרלבנטי היחיד לחיינו, ולחייה.
שניר אנג סלע, עם זאת, מסרב להכיר בעובדות ובונה מציאות משלו. אצלו, יש שדות ויש גידולים, ערוגות שמוציאות דברים טובים במועדן וחיים מעגליים שמבקשים לקחת אותך לסיבוב הזה. בהתחשב בנפשות הפועלות, במזגן הפועל ובמרפסת הפעילה בהחלט, אין סיבה שלא תהיה כאן ארוחת יד ביד. איתו, כמובן.
התפריט גדול, מציב דילמות ועונה בסימן קריאה לכל סימן שאלה. אין כאן אחד מכל דבר, אלא כמה וכמה וריאציות לחשקים ממוקדים שאיתם הגעת מהבית, וגירסאות נוספות לחשקים שמתעוררים מול הכתוב, מול הספיישלים, ומול מה שמחליף ערב מצהריים. כאן, נדמה, מסרבים לשעמם ומסרבים להשתעמם.
זה מתחיל (ונמשך כל העת) בירקות נהדרים - סלט ירוקים עם עשבי תיבול, מלפפון, זוקיני, בצל (סגול דווקא), שמן זית ומיץ לימון (57 שקלים) הכי פשוט והכי טעים, יתדות בינוניות בעוביין של צ'יפס חציל מעל לאבנה (64 שקלים), כרוב צלוי עם רוטב גבינה כחולה ואגוזי לוז ומנת "דלעת השטן" (פסטת חונקי כמרים, הבנרו, קרם פרש ופירורי לחם, 92 שקלים) שדווקא מיתנה בשטניותה והלכה לכיוון המלאכים עם כתום שמנתי מתמסר. הלכה לכל שולחן, כי מסתבר שאין כאן בלעדיה.
זה ממשיך, ומוסיף, עוצר אותך בצמתי החלטה ואז משחרר לחופשי עם הבנה שכל פנייה לטובה, ושאין טעם להתאבסס על מה שלא תאכל הפעם, עד הפעם הבאה.
הבשר נהדר, בפורמט ויטלו טונטו (76 שקלים) של ראשונה, או כעיקריות גדולות של שניצל וינאי, המבורגר, כבדים וצלע לבן. איתו, מככבים הדגים ופירות הים (קלמרי יווני, למשל, או סלט שרימפס תאילנדי, פילה לברק עם ניוקי ועלי גפן או שואו רב-חושי של דג שלם אפוי לשלמות במלח), זורח בצק הפסטה (ספגטי זעפרן עם פיסטוק וצ'ימיצ'ורי שהוא שמש עמוקה בקערה עמוקה, 68 שקלים) ונוצצים הקינוחים (52-62 שקלים). שם, נלקחות קלאסיקות לסיבוב שובב בידיים ישראליות, ויוצאות משם מרוצות, בדרך לרצות. ברד פודינג עם טופי שקדים, עוגת שוקולד פאדג'ית בקטע כמעט פרובוקטיבי, עוגת גזר ופאבלובה. אפשר את המריצה מהכניסה?
גוז' ודניאל מתגאה בהיותה מפריחת שממת האוכל של אזור השרון, אבל אם לומר את האמת, זה התואר האחרון שהיא צריכה לשאת, ולהבליט. מוצדק למדי, אבל מיותר לחלוטין. אף אחד לא מתעסק בהיסטוריה בדרך לשולחן ולאף אחד לא חשובה המורשת בישיבה סביבו. זה חשוב כאופי ומרכיב היטב די אנד איי של מקום, אבל במקום מור"קים, ספר לי פשוט מה אתה עושה היום.
ומה שהיא עושה היום, ומדי יום, הוא לפתוח דלתות לעולם של מצוינות קבועה, שיטתית ובלתי ישראלית בעקרונותיה, ולהכניס פנימה את כולם. החלל מלא ושוקק וניכרים בו אורחים קבועים עד כדי "אני לא צריכה תפריט", ועוברי אורח ששמחים לחזור. רוב המקומות היו מנצלים את זה להישענות נינוחה אחורה, וללחיצה על כפתור הטייס האוטומטי. פה, נלחצות דווקא דוושות של עשייה, ופעולות שירותיות נדירות במרחב (חיוכים, למשל, מי היה מאמין שאפשר) מיושמות דרך קבע. מהמרפסת הגבוהה אולי כבר לא רואים שממה, אבל ברור לחלוטין שכולם ממול צופים עליה עכשיו מרחוק, וחולמים להתקרב.
גוז' ודניאל, אנשי בראשית 39, בני ציון, 09-7714122