קורס SERE של צבא ארצות הברית נמשך באופן רשמי מעט פחות משלושה שבועות, אבל מפגין במהלכם יכולות מרשימות של מתיחת הימים והשעות, וגמישות טוטאלית של מרחב הזמן כולו. מעצם טבעו ומטרתו (SERE, כלומר Survival, Evasion, Resistance and Escape) הוא לוקח את משתתפיו למרחבים הקפואים של אלסקה ולמדבר הלוהט של טקסס, ודורש מהם שם, בפשטות, להישאר בחיים.
ההכשרה נולדה דווקא בבריטניה, וחצתה את האוקיינוס אחרי מלחמת העולם השנייה. מעט מאוד פרטים ידועים עליה, והסיפורים מתארים אימוני מים סוערים ושהייה ממושכת על רפסודה, יממות שלמות עם אפס שעות שינה והתמודדות עם אתגרי קצה פסיכולוגיים. מלבדם, אפשר לדמיין מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של "מעבדת הסימולציה". אפשר לדמיין, אבל עדיף שלא, ובטח לא לחשוב על התכנים הייחודיים לרמה C, שאליה מסוננים רק חיילים וקצינים בעלי "חשיבות מיוחדת".
כשהמשתתפים מסיימים את ההכשרה, טקס סודי וחסוי מעניק להם תג ומסווג אותם הלאה, להמשך משימותיהם. אז, הם מוכנים לשדה הקרב האמריקני - איפה שהוא לא יהיה, והאפשרויות רבות, כידוע - אבל הם רחוקים מלהיות מוכנים לסכנות של עולם האוכל הישראלי. במרחב הכאוטי הזה, רמה C היא עדיין בדיחה חמודה ולא יותר. כשהם יהיו מוכנים לעלות ולהסתכן באמת, מישהו כבר ידאג לשלוח אותם לתל אביב, ולקורס ההישרדות של מלגו ומלבר.
הדברים האמיתיים. טרטר בקר של מלגו ומלבר
13 שנים אחרי שנפתחה, המסעדה של מוטי טיטמן ובן רינג נטמעת בשדרות רוטשילד של תל אביב כמו מצטייני קורס ההישרדות ההוא. הפינה האסטרטגית שלה, ושלה בלבד, אבל אם תלך כפי שבני האנוש הולכים כעת - רוב הזמן בתוך המסך, ולעתים נמנעים בשניה האחרונה מתאונה - סביר שלא תבחין בה בכלל. הפינות החדות רוככו עד כדי כך.
זה נאמר בחיבה. היא לא מוציאה את עצמה החוצה באופן מוחצן, ולא מרעישה את עצמה רק כדי שיידעו שהיא קיימת. בשלב הזה, כל מי שצריך לדעת כבר יודע, וכל השאר היו צריכים לדעת מזמן.
הקללה המיתולוגית של הבניין וזוויותיו הפכה לפני שנים למעשיית פולקלור ולא יותר, והשינויים שהפריעו לה בימים הראשונים לגבש קו ברור ואחיד התעצבו כעת לכדי מור"קים. מה שנותר הוא הדברים שמסוננים החוצה ממסננת השטויות הזאת. הדברים האמיתיים.
והם ממתינים בפנים, כמובן. לקרוא לחלל הזה מורכב יהיה לעשות לו הנחה, ולכן נגיד שגם האורחים הכי חוזרים והכי קבועים כאן עלולים לתעות בדרך, לעלות על גרם המדרגות הלא נכון או סתם להיתקל בקיר מהמאה הקודמת-קודמת. אחרי שמתגברים על האתגר הזה, הוא הופך לפיצ'ר. פיצ'ר-קסם.
המרפסת המיתולוגית אכן מיתולוגית, שזורה בירוק ומטפסת לשמי העיר יחד עם העצים, בלי לעצור. יש כוכים א-סימטריים ושולחנות שנועדו לשבור את האוקוורדנס של הדייט הכי ראשון, ויש את משטח הבר המדהים, זה שמושיב אנשים משני צידיו ונותן להם לתקשר כמו ילדים גדולים, באחת החוויות הסושיאליות המעניינות תמידית בתל אביב ("מעניינות", כי גם כשמתיישבת מולך הלקוחה המעצבנת בהיסטוריה, זה לכל הפחות שואו אנתרופולגי). הנדל"ן הזה נתן למסעדה שק של לימונים, והיא הלכה לערבב מהם קוקטייל, ולערבב מהם חיים.
התפריט מגיב לאנרגיה הזאת בהתאם, עם חומרי גלם שראית בכל המקומות, ויד שאין לאף אחד אחר. כרוב צלוי שאינך יכול לראות יותר הופך כאן להברקה עם גומא ופאף כוסמת. סלט עלים מפוהק מתעורר בבת-אחת עם ויניגרט יוזו-טרגון עוקצני ואניסי. כשכולם עושים אותו דבר כדי לתפוס את מי שמחפש את המוכר, פה שוברים. אפילו המילה "חזיר" מופיעה שחור על גבי לבן, מאחורי "צ'וריסו" ולפני "משוויה, איולי לימון כבוש וקראמבל תפוחי אדמה". נס ישראלי.
וכך, האופציות כאן מרובות, ומסיגות את הגבול שלך עוד ועוד קדימה. קרוקט, בדרכו להפוך לטרנד המאוס של חורף 2026 במסעדות, היה כאן קודם, ולכן גם אפשר לסמוך עליו שיהיה מצטיין. הוא לא מכזיב, ומספק גירסאות נהדרות עם דג נא, עם תרד ופורל קונפי, או הוואנה סטייל, עם פרמזן וקרם הבנרו (אם כי המחיר, 32 שקלים ליחידה, הוא מהבודדים בתפריט שמעורר אי-נוחות בעת ההזמנה). איתו מגיעים אויסטרים (37 שקלים), סלט פקוס עם ענבים וגבינת המאירי, סשימי אגואצ'ילה וטרטר בקר עם ויניגרט סויה לבנה, איולי פפריקה מעושנת ותפוצ'יפס. הכול במקומו, ורק אתה זז, רוקד. מה שצריך להיות שמן וחזק מגיע שמן וחזק בלי להתנצל, מה שנולד לעדינות, יהיה עדין. אם הזמנתם לא את זה ולא את זה, נראה לי שהתבלבלתם.
זה ממשיך, למעשה רק מגביר. צלחות עזות-צבע (דלעת וסטראצ'טלה עם שמן צ'ילי, 56 שקלים) ועזות-טעם (כרע עוף פקין עם סלט מלפפונים וייאטנמי, 88 שקלים), שניצל דג עם קולסלואו שומר מבריק וזיטי פירות ים, פילה דג ופילה בקר.
בסוף, כשהוויסות החושי מעורפל לחלוטין, מגיעות שמיכות הכירבול הנעימות עוד יותר - ספגטי צהוב מחלמונים, נתחים של בר ים מאודה, ויניגרט צלפים ורוטב חמאה ויין לבן, ואחריה קרפ סוזט עם פטיסייר תפוז ושמנת חמוצה. צלחות חורף, וצלחות לילה טוב.
מלגו ומלבר אינה צופה על תל אביב מלמעלה ולא משקיפה עליה מהצד. היא חלק ממנה, ושילוב הידיים הזה כבר אינו יודע להגיד לך היכן מתחילה העיר, ואיפה נפתחת המסעדה. רואים מכאן את השדרה ואת אנשיה, ואם מרימים את הסוכך האפור ששומר על תא השירותים מבפנים מקבלים זווית יפה במיוחד (ומקורית במיוחד, כנראה) לכיכר הבימה. אל תשאלו איך גיליתי.
קל למצוא כמותה בערי אירופה, בניו יורק ובכל מיני יעדים שמדברים טבעי על מסורת ותרבות גם כשהשיחה זולגת לאוכל. אצלנו, מה שהתחיל בקללה הפך להיות מעשה כשפים, ובין שני הקצוות האלה כמעט לא היה מקום להכניס שיחה נורמלית. כעת, 13 שנים אחרי ובלי שום קורס הישרדות רשמי, היא חזקה מספיק בשביל לראות איך הכול סביבה משתנה, ולא לזוז מילימטר.
מלגו מלבר, רוטשילד 142, תל אביב, 050-7981318