פיטמאסטר באה לעשות שואו בשר. ישראל היא רק ההתחלה

מתוך כל הטריקים שהיא מחזיקה בסל, בין כל הפלאים ותוך שקלול של כל המהלכים שיגרמו לך לפעור פה בשעתיים הבאות, פיטמאסטר עושה בית ספר לישראלים הרבה לפני שמזלג הבשר הראשון מעז בכלל להתקרב אליך, והרבה אחרי שאינך מסוגל עוד לראות מזלגות עם בשר שמתקרבים אליך.

לשיעור האחרון עוד נגיע, לפי הסדר. את הראשון, עם זאת, אתה עובר כבר בהגעה, ועוד לפני שהדלתות נפתחות. "כניסה בשמונה", מכריזים כאן מבעוד מועד, ואתה ערוך ומוכן ל"שמונה" הישראלי. כלומר, בערך שמונה, ורובם מאחרים, אז כנראה שמונה וחצי, אנחנו יודעים.

במקום זה, מתאספים כל האורחים מחוץ למסעדה כמה דקות *לפני* שמונה. הדלתות סגורות בכוונה, ותדרוך קצר נערך לנוכחים מחוצה להן. אז, כולם נרשמים אצל המארחות שגם הן ממוקמות בחוץ, על הרחבה, ונכנסים ברוגע ובסדר (ובזמן!) פנימה.

הערב הזה יכלול לא מעט הפתעות ודי הרבה כישופים כחול-לבן, אבל התכסיס הגדול ביותר שלו, זה שמותיר אותך המום, קורה בלי קשר לאוכל, ובלי שום קשר לבשר. מאוחר יותר, ממש עוד מעט, תבין שהכול קשור, ושהעניין נורא פשוט בעצם.

כי מי שמצליח להביא עשרות ישראלים בזמן, להעמיד אותם בשקט ולגרום להם - לכולם, בלי יוצא מהכלל - למלא אחר הוראות, יודע מה הוא עושה, ויודע כנראה גם עוד הרבה דברים אחרים. בשר, למשל.

פיטמאסטר, שחוגגת בימים אלה שש שנות פעילות, לא רוצה להיות מסעדה ולא מכריזה על עצמה כקבוצת מסעדות. אם תשאלו את מייסדיה, סביר שהם ייתנו לכם קודם כל מילים כמו "מופע" ו"חוויה", וימשיכו משם ל"שואו". האמת? בצדק.

יש כאן שולחנות וכיסאות, אבל הם קיימים רק בשביל שתעלו עליהם עם הרגליים ותרקדו. יש צלחות (מלאות, עמוסות, מתמלאות מחדש) וכוסות (נמזגות כל העת), מלצריות (נפלאות) ומערך שלם שמוכר לכל אחד מאכלני ישראל. יש ארבעה לוקיישנים (פתח תקווה, אלונים, באר שבע וירושלים) ותעודות כשרות, אבל עם אלה מתחיל הדמיון, ועם אלה הוא גם מסתיים.

כי פיטמאסטר היא דת, מינוס כל הקונוטציות הפרובוקטיביות שהמילה הזאת עלולה לפזר פה ושם, בעיקר במקומותינו, אבל לא רק. יודעים מה, עזבו דת. פיטמאסטר היא מועדון פתוח ומחבק, נדיב ומפרגן, שלא מפסיק לחייך ולא מפסיק לרצות שתחייך איתו. למועדון הזה יש מעריצים, אבל אין לו מחסומים. נכנסים אליו, בו-זמנית, גם מושבעי בשר וגם צמחוניים (כן, נשבע, ראיתי אותם). יושבים בו אנשים עם מעשנות ביתיות מתפקדות וכאלה שאוכלים סטייק פעם בשנה. השולחנות ארוכים, הקהל מתערבב ואפשר להגיד בשקט וברוגע שאין דברים כאלה סביבנו. השקט והרוגע הזה זמניים בלבד, הנה מתחילים.

החוויה הוליסטית. יש כאן עידוד אקטיבי לסרוק קוד QR בכניסה ולהצטרף להגרלות במהלך הערב, שסופן מוצרי מרץ' או הופעות אורח במטבח הפתוח. יש מרפסת גדולה וקומת גלריה, שולחנות ענק מעודדי ערבי גיבוש ואירועים פרטיים שהופכים את כל המקום למסיבת חברה אחת גדולה.

המקום מרושת, מתועד, מצולם כל העת - לעתים באמצעות זום-אין אימתני בדיוק כשחשבת שבטוח לאכול - ומשודר ישירות לאינספור מסכים סביבתיים. כך, גם מי שלא נמצא ישירות מול המאסטר, יכול להרגיש שהוא שייך.

את מה שלא עושים כל האמצעים הטכניים והמוזיקה הנוכחת, מחזקים אנשי הצוות ("בואו נעשה שמח, תזרמו איתנו, אל תהיו סנובים") וחותמים הכוכבים עצמם - במקרה שלנו, כפיר גולדהאמר הנפלא ואיציק קישיק הנפלא לא פחות. המכונה מתוקתקת ומשומנת, הרבה יותר מרוב מסעדות ארצנו, אבל לא מרגישה כמו פס נע ורחוקה מאוד מסינתטיות. ההצגה מובנית, מתוזמנת עד לרמת הפסקת הסיגריה, אבל היא לא מלאכותית ומרגישה חמה, לעתים קרובות לוהטת.

המחיר, 289 שקלים לאדם, כולל פתיחים, שבע מנות בשר וקינוח, בירה ויין אדום ללא הגבלה, שתייה חמה, ואת האפשרות להביא מהבית שתייה קלה, יין ואלכוהול. אין ארוחת ערב נורמלית היום בישראל שלא מתקרבת לפחות לרף הזה. רובן כמובן עוברות אותו בלגלוג. סביר גם שאין ארוחה שמספקת תמורה כזאת לשקלים האלה, וזה מבלי שמשקללים פנימה את החוויה עצמה. שנאכל משהו?

עם הכניסה, מגיעים לשולחן מגשי זינוק ועליהם פוקאצ'ה מצוינת לכשעצמה, טחינה נהדרת, מטבלים ונקניקיית צ'וריסוס מבית "צ'ורי" (של גולדהאמר, אגב) - שמנמנה, בשרנית, רחוקה מאוד מעולמות הניקנוק המחולטרים של פעם. זאת רק הפתיחה, אז אתה רוצה להיזהר. אתה לא מצליח.

המנה השנייה מביאה במהירות את אחד משיאי הערב, שבו הופך גולדהאמר אמבטיה של אושפלאו, מקלובה סטייל (כולל נתחי התהדיג הפריכים שבקצוות), מול העיניים ההמומות של הקהל. על האורז הרך והמתובל נערם בשר אונטריב מפורק, והנה אתה שבע ברבע הדרך, לא מסוגל אפילו בצחוק להפסיק.

גולדהאמר בוחן, והקהל יודע להגיד שהגיע זמן הדנבר קאט. לך תפיל ישראלים עם חידון נתחי בשר.

הסטייק צלוי מצוין ונעצר על ורוד, נחתך לרצועות בינוניות בעוביין ומוגש עם תפוחי אדמה ועם עוד ציר בקר מלמעלה. זכור לי שהייתי רעב, וזכור גם שאמרתי ששבעתי, אבל עכשיו אני כבר לא זוכר כלום.

חברים מהקהל נכנסים לסייע עם המנה הבאה, ומעסים לתוך בשר בריסקט מופלא - 12 שעות בישול, עישון בעצי אלון ופקאן - רוטב ברביקיו קוריאני.

העסק נקי כמובן, מצוחצח וממורק, ותוצאותיו טאקו עם אותו בשר מתקתק, קולסלואו וחמוצים. זה אמצע הערב בערך, וספרתי כבר שלוש ארוחות מלאות, בלי לעצור.

משיא לשיא, לעוד שיא, מגיח לחיינו נתחים משוגעים במימדיהם של אסאדו, על העצם.

העצמות הללו לא מחזיקות הרבה זמן, ונשלפות בקלות משגעת על ידי מתנדבים. הבשר מגיב בהתאם, כמעט מתמוסס לתוך האצבעות, ומוגש עם צ'ימיצ'ורי בועט, סלסה ובטטה מהטאבון. כקיבולת, אני בהצפה. זה לא מעניין את העיניים ואת הידיים.

לרעבים שבינינו - אין כאלה, בדקתי, האישונים של כולם משדרים טבעונות החל ממחר בבוקר - מוגש סטייק אנטריקוט טוב, בול על המידיום, עם משוויה ופלפל חריף.

הבשר רך במידה, ולא מביע התנגדויות כשאתה מחליט בכל זאת להתנפל עליו. ככה זה כאן, מתמסרים.

השואו הבשרני האחרון הוא כמעט על תקן קינוח, ומציג ברולה אקסטרימי של חזה אווז, עם רוטב יין מצומצם.

הנתח השמנמן מטבעו מקבל קראסט פציח וכמעט סוכרי, והרוטב מוסיף עוד שכבת עומק. אתה לא רעב כבר שעה וארבעים, אבל משום מה גם הצלחת הזאת נמחקת.

אחת המשוכות המעניינות של הערב הזה מדולגת בטבעיות נון-שאלאנטית על ידי המטבח. כשהקשיתי, הבטיחו לי שאני לא אוותר על הקינוח. הם צדקו.

עוגת שמרים שוקולדית, פרווה כמובן, עם רוטב ונילי, בננות מקורמלות בטאבון וגבעה של קצפת. בלי חמאה, בלי בעיות, בלי מוסר קלורי פנימי.

הערב הזה מוריד מסדר היום העולמי 125(!) ק"ג של בשר. המכפלות, כמובן, מטורפות עוד יותר. ארבע מסעדות, ומאות ארוחות דומות, מצריכות כמעט 30 טון של בשר בחודש. אלה מספרים מדהימים, שמעוררים בך מחשבות קיומיות - רציניות לגמרי - על תזונה וקיימות. לא צריך להיות צמחוני או טבעוני בשביל ללכת למקומות האלה, ורצוי מאוד לחשוב על כל הצדדים גם אם הרגע היית חלק ממשתה קרניבורי.

האנשים של פיטמאסטר מתייחסים גם לעסק הזה ברצינות. לא מזלזלים כאן ולא זורקים. לא מבזבזים ואפילו עושים כבוד - יחסי, לפחות. הקהל הצמחוני, שנמצא פה בכל ערב וערב, אוכל מצוין גם כן, ולא מרגיש כמו הערת שוליים. מקצוענות היא גם להבין שלא כולם קמים בבוקר והולכים לבדוק את המעשנה.

בקרוב, מתגאים כאן, השואו הזה יחצה אוקיינוס ויגיע למיאמי ולניו יורק, כחלק מתהליך הייצוא של מצב רוח ישראלי לשאר העולם. האתגרים שם ברורים, כמובן. אתה לא מלמד אמריקנים לעשן בשר, ואתה לא מגיע לפלורידה ולמנהטן עם טאקו ובריסקט כאילו גילית להם סוד. אתה כן, אבל, מבליט את החוזקות שלך וסומך על כך שהן עוברות ביקורת הגירה ודרכונים בלי שום ג'ט-לג. במטבח שמרים את עצמו ל-400 מעלות, עם אנשים שמטפסים אפילו גבוה יותר מזה, זאת פחות ציפייה ותקווה, ויותר הבטחה.