הפנייה שמאלה למלון פרא תופסת אותך לא מוכן, וגורמת אפילו לוויז להרים ידיים. מבחינתו, אתה יכול להמשיך ישר על כביש דמשק-חיפה ולדהור ברמת הגולן כאילו אלה שנות העשרים. של המאה הקודמת, זאת אומרת.
מאחורה מרחבים ומקדימה מרחבים, אבל רק אם תיקח את העיקול בזמן (ולא, כמו כל בני התמותה, תזדקק לפרסה מביכה) תוכל להרחיב באמת את הנפש. לא כולם בנויים לזה ולא כולם מחפשים את זה. הרוב פשוט ירוצו הלאה בהילוך חמישי ובלתי מותאם לאיכות האספלט. בשביל כל היתר, נסללה דרך לא סלולה. שמאלה, למטה, חיים אחרים.
"נעשה כאן ניסיון לבנות מבנה שישדר פאר ומכובדות" ציטט אלי אשכנזי לפני יותר מעשור את האדריכל בצלאל רינות, שערך את תיק התיעוד של בית המכס העליון, "ומבט מקרוב מעצים את תחושת הזרות והחריגות. בתים כאלה היו משתלבים להפליא ברחובותיהם הישנים של תל אביב או חיפה, אלא ששם מדובר ברחובה של עיר, וכאן מוקפים המבנים בכמה חושות מבזלת שמעבר להן שדות לא מעובדים, חורשות ומדרונות ירוקים המשתפלים אל עבר הירדן".
זה אכן זר וחריג, אבל גם מקומי ונורמלי. פרא, ואדם.
אין כאלה. רוז'
המלון מייצג מצוין מוסדות אירוח (בעולם, נסו למצוא כאלה בישראל ודווחו בבקשה חזרה בפרטי) שייהנו מאוד אם תניח את הטלפון שלך בצד סוף סוף, אבל ישכילו להחליק לך בדיסקרטיות במעמד הצ'ק-אין, לצד המפתח לחדר והחלוק, גם מטען נייד מהזן המפלצתי בהספקיו. אי אפשר להפסיק לצלם כאן מרוב יופי, וימים אחר כך תתמלא צער וחרטה על כך שלא צילמת מספיק, כך שהפומו אכזרי במאפייניו.
המתחם עושה כבוד לסביבה ועושה כבוד לאדמה וזוכר היטב את האנשים שהלכו עליה ונפלו כדי שאנחנו נוכל ללכת עליה אחריהם. המיקום שלו דרמטי, והסיפורים שעוטפים אותו מצמררים. את חלקם משתפים איתך כבר בסיור האוריינטציה. על אחרים, באופן טבעי, תצטרך להתאמץ ולחקור, אבל הכול ביחד - כן, גם אסון הבונקר הנוראי של חיילי גדוד 13 מגולני ב-1967 - צובע יממה ישראלית בצבעי עומק. כי רק כאן שביל הליכה שמתחיל במנחת שמשרת מסוק פרטי חדיש יכול להסתיים באתר הנצחה לאלי כהן.
פרא עושה מלונאות ישראלית, בלתי ישראלית. ככזה, הוא אלגנטי ושקט, יוקרתי אבל מסרב להשתמש ביוקרה הזאת כחוצץ או כפילטר, ומקפיד להנגיש אותה ולחלוק אותה עם הנכנסים בשעריו. פה מרגישים בנוח, ולכן הבעיה תמיד תתעורר אצלך כשיגיע זמנך לעזוב. זאת בעיה קשה, כמעט טראומה. מניסיון.
כל אלה - ההוד וההדר והפאסון המחויך - עומדים למבחן יומיומי שאם רק היו מצלמים אותו עבורינו, לא הייתה שאלה באשר לדוקו הישראלי המבדר ביותר. וכך זה הולך - צוות מנומס ומתורבת שואל את האורחים אם יש להם תכניות לארוחת ערב, ושומע מהם שהם סגרו מקום במסעדה קרובה, רק ארבעים דקות נסיעה מפה, והשיחה כולה מתנהלת מטרים ספורים בלבד ממסעדת המלון, שהיא לא רק כ-39.50 דקות קרובה יותר, אלא גם אחת המסעדות הטובות באזור, אם לא הטובה ביותר בצפון, אם לא אחת הטובות בישראל, אם לא, ולמעשה כן, בהחלט.
ברוכים הבאים לרוז', אל תעשו תכניות מלבדה.
כל המילים, בסאונד על הצלחת. רוז'
יוסי הייב עושה כאן מאז מרץ 2024 מה שאפשר לכנות בצדק כמטבח קרקע-אוויר, מהסוג שמלמדים בכיתות המובחרות ביותר של בסיסים בליסטיים. הרגלים שלו מכירות היטב, טוב יותר מרובינו, את פיתולי האדמה ורגביה, והידיים שלו לוקחות את ההיכרות הזאת גבוה ולמעלה. אלה ואלה מבשלות ארץ, ואוכל של ארץ, בדרך ארץ.
הוא טייל כאן עם אביו "כשעל הגב תרמיל עם עגבניה וסכין בלבד", כנראה גם שמן זית. הסתובבו וליקטו, גידלו ירקות ובקר ולמדו. אפשר רק לדמיין איך נראתה הפסקת הצהריים שלהם, וכמה טעימה יכולה להיות ארוחה של עגבניה וסכין ושמן זית. הכול השתנה מאז, ושום דבר לא השתנה. רעיונית לפחות, האבא עדיין איתו, ורצועות התרמיל עדיין חורצות את משקלן על אותן כתפיים. רואים את זה ביציבה הכפופה מעט, אם כי זאת ודאי קשורה לכך שהוא עובד מטבח שבאמת עובד במטבח. כל היתר - העיניים, האוכל, המחשבה - זקוף.
כשהוא כבר מדבר, הוא מדבר שקט. לא מתלהם ולא מנסה לנסח לך כותרות וסלוגנים. אין צורך בכאלה, וממילא עוד שעתיים כל המילים יתחברו מעצמן לסאונד, על הצלחת. בינתיים, הוא עסוק בפלרגן למעלה (לארז קומרובסקי, מי אם לא הוא, מורו ורבו ומורינו ורבנו אמן) ולפרגן למטה (לצוות ולמעטפת, לג'יין שכבר חצי שעה מהנדסת מחדש את גינת התבלינים שמחוץ למחיצת הזכוכית, ולמי לא) ולפרגן כמו שלא שמעתם איש אוכל ישראלי מפרגן. האבא בדואי והאמא בריטית, אולי זה הגיע מנקודת ההיתוך הזאת, כי למנהגי המקום, ולמנהגי הברנז'ה, זה זר בהחלט.
האוכל שלו וירטואוזי, פוטוגני, צבעוני וסקסי אבל נדמה לי ששום דבר מזה לא היה חשוב לו באמת חוץ מכך שיהיה טעים. זה אוכל מחובר, לסביבה ולאנשים שמכירים ומוקירים את הסביבה, וכשמגיע הרגע שבו כף פוגשת אותך, נגמרות המילים וניצת החיבור הזה גם אצלך.
יש טאבון רוחש להבות שמוציא בצקים (פטאייר ופוקאצ'ה, שעל האחרונה אני גאה ומבויש לספר שדילגתי כדי לטעום יותר דברים, ובכל פעם שהיא עברה מולי הגאווה הזאת ביישה אותי יותר) ומנות ירק נפלאות (שומר בריגול עם רוטב הדרים וקרמל שעושה לשומר דברים שלא ידעת שמותר, שעועית עם ציר תירס חלבי), ואת השאר משלימה עבודת פנים מלהיבה בניצוצותיה.
נעים כאן. רומנטי ומחומם ומואר היטב בנרות דרמטיים. האקוסטיקה תופסת רק את הרגעים הנכונים של השיחות המתנהלות מסביב והשירות צפוני בקטע הכי מכיל שלו. כאן זה לא תל אביב, ועל הציניות הצהרת במחסום של בית המכס. עוד כוס יין, עוד קוקטייל, ובסוף תבין.
התפריט ענקי, וצריך להגיע עם קוד QR שישלח אותך להוסיף לילה כדי שתגיע מחר לנסות את כל מה שלא הצלחת, וכמה דברים שהצלחת ועכשיו לא תוותר עליהם. המנות הקטנות לא קטנות, והמנות הגדולות גדולות מאוד, והפרופורציות משתנות גם כשמגיעים לתמחור. שם קורה ההיפך, והכול מתכווץ דווקא.
טרטר דג (79 שקלים) שובר את שגרת הפיהוקים עם סאוור ג'ין-פלפל, איירן כחול-לבן וחריף. אין כאלה. קרוקט עולש בר לוקח בשמל יוגורט כבשים ומחבר לו אבקת סבאנח הודית, משלנו. אין כאלה בכלל. קולורבי (62 שקלים) כבר לא מגיע שרוף-חרוך-מושחם-גיהנום, ומתעלה עם ציר קליפותיו, עם מיסו, עם קציפה ועם טוויל. אין כאלה, אפילו לא בצחוק. עלי לשון הפר ממולאים בבשר קצוץ ובפריקי, וטובלים בציר טלה וענבים. אין כאלה, כמעט מיותר לציין. ויש גם ברבוניות ותירס כשידוך, מסאחן פורל שנכנס לתוך שישברק, ומילים קסומות בפתיינותן כמו "בר בלאן טחינה", "וודקה זעתר" ו"ריזוטו חובזות".
מדהים לראות את הייב עושה את כל זה בגיל 37 בלבד, אם כי לא מדהים בכלל בהתחשב בכך שבצפון הספירה עובדת אחרת, והקצב בוודאי. "אנחנו רחוקים מכל דבר, אבל בשבילי זה דווקא יתרון, ומקסימום אתגר", הוא מודה, "תמיד ראיתי את עצמי כאן. אני מחובר לטבע ולירוק ולשקט, והכי חשוב לי זה לבשל, לבשל את מה שיש פה".
מילים קטנות-גדולות, ואוכל ענקי. אין כמוהו, בטח לא באזור חיוג 972+.
רוז' יודעת על עצמה הכול. היא יודעת מה היא שווה והיא יודעת עוד יותר טוב מה אחרים חושבים שהיא שווה. את הפער הזה, את החלון, היא פועלת מדי יום כדי לסגור, לעשות תיקון. במובן הזה, רן כהן, שעבר לכאן אחרי שווה ערך לחמש תקופות חיים בערך בתל אביב, הוא לא רק מנהל המסעדה, אלא גם הזגג מספר 1 במדרג.
הכי קל היה לא לטרוח. המלון הוא דסטיניישן, ותיירים שמגיעים אליו - השיחות מתקיימות בעברית גוש-דנית, אבל יש גם ניבים אקזוטיים מקליפורניה, למשל - מרגישים צורך עז להמשיך ולחקור, לרוב ליפול למלכודות שתיירים נופלים בהן בדרך כלל. היה לה פשוט לאסוף את הנפילות ולחכות בסבלנות שתבחר בה, אבל מגיע רגע בחיי מסעדה שבו את רוצה להראות לעולם הכול. הרגע הזה כבר כאן, אל תעזו לפספס את הפנייה שמאלה.
רוז', מלון פרא, צומת בית המכס, רמת הגולן