אסתרי טל עומדת בחצר האחורית של "פנטזיה מרוקאית" ומביטה חזק וחד לתוך מכולה ענקית, 12 מטר לפחות של זכרונות וחלומות מעיר אחרת, ומעולם אחר, שהם גם העיר והעולם שלה.
היא עוד לא יודעת את זה, המכולה, אבל בדו-קרב המבטים שמותח את האוויר כמו מערבון ספגטי תהיה רק מנצחת אחת. אם היו רגשות לארגז הברזל הזה, או לפחות קצת כבוד עצמי, הוא היה פורק את עצמו לרגליה ומתחיל לסדר את המדפים באופן עצמאי, עוצר להפסקות סיגריה בלבד, וגם הן ברשות. במקום זה, מתייצבת במקום פלוגה של בני נוער, ומתחילה לעבוד.
היא מבהירה שיש קבוצת ווטסאפ ייעודית למשימות כאלה, אבל אני משוכנע שהם הגיעו לכאן מכוח האנרגיה בלבד. כמו ב-Pluribus, הם זזים באופן אחיד ויעיל, מסרבים להסכים עם המיתוס שהוא מוסר העבודה הישראלי, ועם הבדיחות על מוסר העבודה של הדור שלהם.
החיים זימנו לי לפני שנים אינספור מכולות, אפס הפסקות סיגריה ועוד פחות מזה חיילים שמתייצבים על פי פקודה, אז אני מביט במחזה בהשתוממות במשך שניות ארוכות, ובסופו של דבר פורש כדי לעבד את מה שהעיניים ראו. דרך הפנטזיה, לבית קפה פנטזיה.
מגש הכסף. קפה ללה
ללה (ולמעשה לל'ה) ידע גלגולים ותפניות, טוויסטים ברורים בעלילה ומציאות ישראלית ששופכת על כל בית עסק בארץ - בוודאי בצפון - עוד קצת צבע, שיהיה מעניין ומאתגר.
הוא נולד, כך אני מפרש את הסיפור, כי היה חייב מקום בשביל האורחים. רוב האנשים הנורמטיביים היו עושים פשוט פינת אוכל קטנה ומזמינים מדי פעם לקפה. היא בנתה עוד בית, פתחה דלתות, הרחיבה שעות וגם עכשיו מבהירה לסביבה שזה עוד לא שם. בדרך, כן, אבל עדיין לא כמו שהיא רוצה, ולא עד הסוף.
לא צריך להכיר אותה בשביל להבין שזה כנראה אף פעם לא יהיה לה מושלם. כן כדאי לעשות תיאום ציפיות פנימי ולהבין ככה - המושלם שלכם כבר הגיע, כנסו ואל תגלו לה.
בהתחשב בנפשות הפועלות, או בנפש הפועלת, כמעט מיותר לכתוב שיפה כאן, אבל דברים טובים אף פעם לא באמת מיותר להוציא החוצה, אז קחו את כפשוטו. יפה, יותר יפה.
זאת מין שלוחת הישענות ורביצה של האנגר העיצוב הצמוד, בלי הצורך למכור לך משהו. כאן - מי שמכיר כבר לגמרי מכיר - השופינג מתרחש כמעט מעצמו, אז אחריו (אפשר גם לפני, אבל בואו) החוויה היא יותר הסדרת נשימה, והרבה יותר נשימה סדורה ונשימה שסודרה.
יש כאן ירוק של עציצים וירוק של חרסינה, צבעי אדמה שנדמה לי שלא נועדו ללכת יחד ובכל זאת מחזיקים ידיים ומוכיחים שוב שטעית, התפרצויות מרקמים ובדים, צלחות וכוסות וכלי הגשה והכול אחר ושונה, תלוש רק אם אתה חושב שמרקש וקזבלנקה הן לא הערים התאומות של קיבוץ מחניים, ומרוקו היא לא האחות האבודה של הגליל העליון כולו. פה, בפיסת העולם הספציפית הזאת, הכול נכון.
גם האוכל של שירי פרידמן, השותפה של אסתרי לקאמבק, בדיוק כזה. תפריט שעושה שמח ועושה לחשוב (מה מזמינים), עושה כיף ועושה הרגשה של בית. כמו המקום, גם המטבח, לא מתאמץ לתווך לכם איזה צפון מדומיין, ובטח לא מכריז על עצמו "גלילי" כי יש עלים של זעתר על הצלחת. לא, הוא יודע שבאתם, ויודע שיש לו כוח להביא אתכם. משם, פשוט צריך לוודא שהגעתם רעבים.
זה מתחיל עם כריכים (סלט ביצים ובצל מקורמל, או סלמון מעושן וגבינת שמנת), ג'בטה עם פורל וחזרת לבנה, ברוסקטת אבוקדו וביצה עלומה (60 שקלים) והרבה צלחות סלט עמוקות, גם בטעם - "טנג'יר" חם עם עדשים-בטטה-מנגולד על יוגורט, שורשים עם בולגרית ופיסטוק, או כל ירוקי העולם שמתאחדים על לאבנה.
יש גם שקשוקה (עם כרישה וחלת-קובנה בצד), "לביבות מרקש" עם בטטה-בצל-גבינות, רביולי עם אספרגוס ומאפה מנגולד (54 שקלים) שחום שמתחיל סולידי ומסתיים בכך שאתה אוסף פירורי פילו מכל עבר, רק כדי לא לוותר על אף אחד, ובכל מקרה הכי רחוק מהסולידי שחשבת שאתה.
בסופו של דבר, ועם כל אלה, יככב "מגש מרוקאי מצד אבא" (128 שקלים) שמעמיס על עצמו וולקאם מלא פאנצ'ים, טבילות והסתודדויות, ומגדיר את עצמו "זוגי" אולי כבדיחה, שהרי ברור שמדובר במשהו לכל הקיבוץ, ולכם בעיקר.
לל'ה אוספת את עצמה לקראת סיום עם דברים מתוקים של בית, ועם מגש גאוני נוסף שעליו שתי מופלטות, ריבה ודבש וקנקן תה, ודואגת לשמר גם אופציות קלילות יותר, מאוחרות יותר, של קפה טוב, יין מקומי נהדר וקוקטיילים קלילים שמזניקים סופי שבוע, או סתם מזניקים יום. מה שעובד לכם.
כל אלה פורשים על המקום שמיכת-חוויה לגמרי אישית, ונטולת הגדרות חונקות ומעיקות. תרצו, תבואו עם חברות כחלק מרואד-טריפ הרפתקני. תעדיפו דייט שקט? גם זה יתפוס פה מצוין כל עוד תעשו כמו שעשה הבחור על הספה, שנמנע מלהזמין או להחליט החלטות כלשהן עד "שתגיע מי שקובעת". אפשר גם חבורות, והכי כיף לבד, מול הזכוכית הרחבה הגדולה שמשקיפה לגינה. יופי כזה כדאי לחלוק כמובן, אבל יש גם כוח בלשמר אותו אצלך.
זה מקום צפוני שהצטרף מזמן לגל ההגיוני לחלוטין ששוטף את האזור, ובמרכזו יזמות שמדברת קודם כל קרוב, לתושבים ולשכנים, ורק אחר כך פונה החוצה, לתיירי הפנים ולנוסעי הסופ"ש. העניין הוא, ואין עניין ברור יותר מזה, שאין בתי קפה כאלה במרכז, ובקושי מעבר לו. רק כאן, רק בקיבוץ, רק בגליל, ורק במטבח של שירי ובחצר של אסתרי. בכל נקודה אחרת בעולם, מכולה שפורקת את עצמה היא רק פנטזיה. פה, זאת המציאות, והחלום.
קפה ללה, קיבוץ מחניים