"בוקר אחד פתחתי חלון
ותיכף הריח לי דק מן הדק
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם
אמרתי בא קיץ, קיץ חזק.
איך מוצא חן בעיניך להיות
פרח עושה לו כדור לבנבן?
רוח קלה בו תבוא לעת ערב
תפזר את ראשך הלאה הלאה אי אן"
(מאיר אריאל, זרעי קיץ, 1993)
לא ברור מתי הפסקנו להתגעגע לקיץ. זה המצופה של מאיר אריאל, למשל, נכתב לאחר החורף המיתולוגי של 1991-1992, כך שברורה מאליה הכמיהה וברורים הריחות ומובן לחלוטין הבילד-אפ לחוף הומה רוחצים ורוחצות. היום, כשהיחס בין עונות השנה הוא בערך 90-10, והמילים אביב וסתיו הן מקסימום בדיחה אקלימית עצובה, ספק אם אפשר לפתוח חלון ולהריח את החום מתקרב. החלון פתוח כל הזמן, ומחוצה לו חם, כרגיל. אם כבר געגוע, מתגעגעים למאיר.
לא ברור גם מתי הפסקנו להתלהב מגלידה, ואם הייתי צריך להמר על נקודת זמן מדויקת, הייתי מציב אותה על הרגע שבו נלקחו מאיתנו כל הטמפרטורות פרט ללוהטות ולשרביות שבהן. המעגל היה קצר - מכלום בגביע, דרך הרשתות האמיתיות הראשונות ועד האימפריות הנוכחיות לא עברו הרבה יותר משני עשורים - ואף אחד לא הצליח באמת להמיס אותו, ולהמיס אותנו. היום, כשהכול מרגיש אותו דבר וכשהסוכר מפוזר באופן אחיד מלמעלה, ספק אם אפשר לפתוח ויטרינה ולהתרגש באמת. אם כבר התלהבות, מתלהבים משמנא.
נשמה ומכונה. שמנא
בית הגלידה של יאיר רוט וליעד שמאלי בפרדס חנה הוא מכונת זמן מתוחכמת, רב-תכליתית ודו-סטרית, שמצליחה להעיף אותך לעבר בנוסטלגיה וברגש, ולהטיס אותך לעתיד בתיחכום ובאותו רגש בדיוק. אין אחד בלי השני, וזה מה שמרים את הדלוריאן השמנתית הזאת גבוה כל כך מעל האוטוסטרדה המפוררת שלנו.
הניגודים האלה אינם באג ולא מייצגים שום כשל. הם לגמרי פיצ'ר, וחלק בסיסי בכתיבת הקוד. נשמה ומכונה, מסורת וטכנולוגיה, רעיונאות שכולה אנשים חולמים, וביצוע אחד לאחד - לרוב בסכום העולה בהרבה על סך חלקיו - של אותם אנשים, בעבודתם הפיזית.
זאת לא גלידריה, מדגישים כאן בלי צורך באמת להדגיש. זאת לא גלידריה, אבל גם בית גלידה קצת קטן עליה, בכוונה ובצניעות. זאת לא גלידריה, ויותר משהיא בית גלידה, שמנא היא פשוט פריסקופ. מתוך הצוללת שבה כולנו שוהים כעת, צריך רק להעיף מבט ולמקד עיניים, להשתמש בה כדי להבין איזה נוף עוד יהיה פה, וכמה רחוק אפשר להגיע.
השניים רצים כבר כמה שנים טובות בפורמט הנהדר של סטודיו ג'לאטו, האחות הבכורה שעניינה קופסאות גלידה (מצוינות לסוגן) הביתה ולמסעדות. כשאומרים לכם "עבודת-יד" בשלב הקינוח, מתכוונים לעבודת היד שלהם. עכשיו, פשוט, הידיים האלה רצו עוד.
שמנא היא העוד הזה, ועוד היא מילת המפתח כאן. תהליך ארוך של מחקר ופיתוח, סופר-צוות שרובו ככולו - אל תיראו מופתעים, זה כרגיל - נשים והאובססיה המוכרת של צמד החברים לקחת משהו בסיסי מאוד, כמעט ילדותי, ולא לוותר על שום דבר בדרך.
זה אומר, למשל, מעטפת עיצובית (לוטן זינגר) ומיתוגית (יעל בודאשר) שמדברות אחת עם השנייה, באופן טבעי, אבל עושות את זה בשפה משלהן, ולגמרי משלנו. צבעי אדמה שלא פחדו לוותר על המניפה האפילפטית המסורתית שמסתערת עליך מכל גלידריה, חזית זכוכית שקופה שפונה מהמטבח לרחוב ויכולה למכור כרטיסים לשואו המלהיב במועצה, ואז חלל מסביר פנים ומקום לכולם - כן, גם לכל התור המתפתל - לנשום קצת ולהתכונן הרבה, להתלבט בשקט ולהחליט ברעש של הנאה.
זה אומר גם ליאור שבא, וכל כשרון הקונדיטוריה שלה, עד כדי הבנה שפה לא מערבבים שום דבר לתוך הגלידה, אלא עושים כבוד עם טופ שמגיע מלמעלה, מתוך ידיעה ברורה שלגלידה הטובה ביותר מתחבר הבראוני הטוב ביותר והברד פודינג הטוב ביותר, והטירמיסו הטוב ביותר, ושאין שום שכל פרט לדרך ההגשה הזאת.
החלטות נלקחו כאן לא על בסיס מיקסום (רווחים), אלא על בסיס מקסימום (היגיון), מייבאות ארצה סוף סוף כמה מהעקרונות הכי בייסיק באיטליה. תור נפרד לתשלום (22-28 שקלים למנה, 65-125 לקופסה) ואז מעבר לדבר עצמו, מי חשב על רעיון הפלא הזה חוץ ממיליוני אנשים במשך עשרות ומאות שנים, חוץ מאצלנו?
התור הוא אכן העצב הרגיש כאן, אבל בניגוד למקומות רבים אחרים בארץ, כאן הוא נושם כאילו הוא בעיצומו של תרגול יוגה. בכל זאת פרדס חנה. "חשבנו על הכול מנקודת המבט של אירוח, ובעיקר מתוך רצון ליצור חוויה שונה מעולמות הגלידה הרגילים", הסביר רוט, "כזו שמזכירה דווקא דברים אחרים. גם פיצה הרי היינו רגילים לקחת במשך שנים מאיזה חור בקיר, ועכשיו אנחנו נהנים ממנה במסעדות. כאן רצינו אותו דבר וממש לא חשבנו לעשות סדר בתור. לא חלמנו שזה יהיה עד כדי כך, ולמרות שלא תאמין לי, אני חייב להגיד שאנחנו לא רוצים פה תור. בכלל".
הוא מדבר תוך כדי צלילת עומק לאחד ממכלי הנרוסטה המבריקים, ועולה משם עם פאנץ' כפול - הגלידה עצמה, כמובן, והאנשים שעזרו לעשות אותה. "חקלאים ויצרנים מקומיים מספקים לנו השראה, וטעמים יוצאים לפועל על בסיס ההשראה הזאת. הגלם הזה, הגלם של ישראל, מרגש אותנו כל יום מחדש".
אז, כדי להוכיח משהו שכבר לא דורש הוכחה כלל, הוא משאיר בפה כפית מתכת ועליה גלידת עוגת גזר, וחוזר עם כפית מתכת נוספת, של אספרסו כפול ושוקולד לבן. זה גם השלב לברר כמה כפיות נקנו לפני הפתיחה. "אלפיים", מגיעה התשובה, "אי אפשר לדבר על חקלאות ואדמה ומקומיות ואז להפגיז בפלסטיק".
וכפיות המתכת לא עוצרות. וניל ופיסטוק סיציליאני, נוצ'ולה וחלב עוגיות, למון גראס וסורבה הדרים וצ'ילי טבעוני, בננה-בראוניז (מלמעלה, נו, ואכן הכי טעים בעולם, משלושה סוגי שוקולד ובלי גרם של קמח) ו"יוגורט של מוטקה" עם גרעיני דלעת מקורמלים, חלבה-סטרצ'טלה ומנגו מאיה, מסקרפונה עם קראמבל גרידת לימון וכדורי שוקולד, שקדים-קינמון והבלחה מפוארת וכבר-לגמרי-מיתולוגית של לאבנה עם שמן זית וזעתר.
זה עדין ובלתי משתולל, נטול גימיקים והסחות דעת ופועל לנקות ולטהר. את הפה והחיך, מעצם טבעו, אך גם מעבר לזה. תחשבו HD אחרי טלוויזיה בשחור-לבן, אם כי כאן זה קצת הפוך. פה, הצבעים אמיתיים, וכל היתר מסיכות.
זאת מעבדה עם אישיות של בית הארחה, "וקונדיטוריה לכל דבר ועניין". בתנור פועמת עוגת גזר אמיתית, כזו שמפזרת באוויר ריח של בית. כשהיא תצא, יטחנו אותה עם מיץ גזר סחוט, ומהפסולת יכינו טוויל גזר. על מגשים ליד מחכים עשרים חתיכות של ברד פודינג, ולא יותר, ומהמקרר נשלפת מגירה (ברור שמגירה) של טירמיסו שבבוא העת - ועת בוא-תבוא - יהפוך למנת ענק בפני עצמה, או לקופסת משלוחים מפוארת.
וזה לא קרוב אפילו להסביר את ההתרחשות. עוד שעה יגיע "טסט" של גלידת ריקוטה והל על בסיס היצירה של המחלבה הקטנה, וקופסאות נוספות מחזיקות ניסיונות של גלידת שעועית שחורה וחיבור של פרי הדר עם פלפל קאיין. בואו היום, בואו מחר, בואו קבוע. הכפיות מחכות.
שמנא מצאה בית חם בפרדס חנה. "אנחנו לא מפה. באנו כאאוטסיידרים וחיבקו אותנו", מתאר רוט, "יש כאן שכנות מושלמת ויש לנו שכנים מושלמים, אני מסתובב כאן כל יום נפעם".
מסביב, המולה טובה של אנשים טובים, והוכחה נוספת לכך שמוכרי גלידה מקבלים את הלקוח - כן, גם את הלקוח הישראלי - במצב הצבירה האידיאלי. כלומר, שבע מאוכל ורעב לקינוח, מתרגש במידה וערוך למסיבה בלתי מידתית. כאן, כל אלה רק מבליטים מערכת אנושית יוצאת דופן, שירות מגביר סטנדרטים והרבה מאוד דמויות שכל תכליתן היא להעצים. לאו דווקא את הגלידה, היא מסודרת.
רחוק יותר, בקו המבט הבא, מחכה הוואדי המפורסם של היישוב, על גשריו והזדמנויותיו. בכל מובן אפשרי של חוויה, הוא החבר המושלם של שמנא, ומחכה לך לסיבוב שבו אתה יכול לעבד את המידע ואת מה שעובר על בלוטות הטעם שלך כרגע, ואז לחזור לעוד. רוט דווקא חולם להציב שם שולחנות קק"ל, ולהשאיר אותך בירוק עוד קצת. אולי כפיקניק, אולי כהתחלה של קהילה, אולי סתם כי ככה הגיוני יותר. אם תפתחו חלון, ואת הלב, הקיץ כבר יגיע גם לשם.
שמנא, האורנים 20, פרדס חנה, 04-9996030