"הכירי בערכך וספרי את סיפורייך": פרק מתוך "מכתבים מחבל שמפאן"

פתח דבר

בארב-ניקול קליקו

שמפאן, צרפת

מכתבים לנינתה, אן

יוני  1866

אם אישה לא מספרת את הסיפור שלה, אין ספק שגבר יעשה זאת עבורה. ואפילו אם הוא איש טוב, הוא לא יוכל לספר אותו באופן אמיתי, הוא יספר אותו בצורה פתלתלה כך שהאישה שבה מדובר תתאים לדמיון ולהעדפות שלו. הוא ישכתב אירועים וחוויות כך שהוא יהיה מרכז הסיפור שלה.

מניסיוני בן שמונים ותשע השנים, כולל הישרדותי את נפוליאון הקרפד ומלחמותיו, למדתי שגברים תמיד רואים את עצמם כנקודת המשען שקובעת את יציבותם של נשים ושל העולם. אילו היה להם מושג עד כמה הנשים שבחייהם מחליטות עבורם, הם היו בהלם. הם טועים לראות במחוות גדולות ורעשניות עדות לכוח ומתעלמים מהברזל השקט שמונח ביסודם של רוב הדברים הרכים.

לא, אן היקרה שלי, אם מישהו יספר לך את הסיפור שלי, זאת תהיה אני, סבתא-רבתא שלך, כשאני עדיין יכולה. אני רוצה לספר לך את כל מה שקרה מפני שאני משתוקקת לחלוק את זה עם מישהו, והפחד שהטעויות שלי ישמשו נגדי חלף. תקוותי היא שתוכלי ללמוד ממני, בכך שתלכי בעקבותי כשזה יהיה חכם ותתעלמי מהדרכים הבלתי מתאימות.

אף על פי שיש כאלה שאומרים שהיו לי תמיד מחשבות גרנדיוזיות לגבי מידת חשיבותי, במיוחד כשהיה מדובר בעסקי השמפניה, זה פשוט לא נכון. זאת לא יוהרה להכיר בערכך, בתנאי שאת גם מכירה בחולשותייך ומספיק ישרה להודות בזה ואף באלה. זאת לא צניעות מזויפת כשאני אומרת לך שלמרות הישגי, אני יודעת שאיעלם מהתיעוד ההיסטורי. אני גם אישה וגם סוחרת, ושני הדברים האלה עושים אותי לחסרת חשיבות במוחותיהם של גברים שמתעדים אירועים חשובים. אבל ההתעלמות שלהם מקורות חיי לא מפחיתה ממידת היותם יוצאי דופן.

יהיה זה השיעור הראשון שאני מעבירה לך, נינתי היקרה. הכירי בערכך וספרי את הסיפורים שלך.
הסיפור שלי מתחיל לפני כמעט שישים שנה, כשגיליתי את בעלי, פרנסואה, מת...

נטלי

שיקגו

ההווה, 14 באפריל

הבית שלי נראה כמו אחרי פיצוץ שהחריב את חיי. נענעתי בראשי. זה יותר מדי שלילי. החיים שלי לא נהרסו. נכון, אני עוזבת את בית חלומותי, שצבעתי כל חדר בו, בחרתי כל פיסת ריהוט והנחתי במו ידיי את אריחי האמבטיה, אבל זה עדיין היה רק מעבר דירה. אנשים עושים זאת מדי יום. יש חברות רבות שתפקידן לעזור לאחרים להוביל את חפציהם ממקום אחד לאחר. אז חיי לא נהרסו. הם רק... ירדו מהפסים. הנחתי מידיי את מגררת הגבינה ונשמתי עמוק.

לאחר כמעט שנה של טיפול, יכולתי לשמוע את קולה של המטפלת שלי בראשי במשך כל הזמן במקום רק שעה אחת בשבוע בקליניקה שלה. "איך היית מנסחת זאת מחדש באופן חיובי יותר?", היא הייתה שואלת.

אז, החיים שלי נהרסו כשהגבר שאהבתי ביותר בעולם, שלמענו הייתי זוחלת על זכוכית שבורה, הסתלק מעשרים פלוס שנות נישואינו נהפך ל: ויל הוא לא הגבר שחשבתי שהוא, אבל הבחירות שלו לא מגדירות אותי. החיים שלי לא הרוסים; הם סטו ממסלולם באופן זמני.

אני בת חמישים ואף אחד לא יאהב אותי שוב ואני אמות לבד, יאכלו אותי חתולי המחמד שיהיו החברה היחידה שלי נהפך ל: אני לא יודעת מה צופן לי העתיד, אבל אני אישה מלאת חיים, חכמה, ומגיע לי להיות מאושרת. וגם חתול אם מתחשק לי.

הפילגש של בעלי, גוֶון, היא גנבת בעלים שקרנית, רמאית, שבוודאי לא מבינה את הרעיון הבסיסי של נשים התומכות זו בזו ולגמרי מגיע לה ששערותיה ינשרו נהפך ל:... טוב, את זה המטפלת אפשרה לי. אני מניחה שהיא חשבה שכעס הוא התקדמות לעומת ייאוש. על סולם העצב זה היה ממש קרוב להשלמה.

אני משוטטת בבית, מחפשת את סרט ההדבקה כדי לסגור את הארגזים. רציתי להיות מישהי שמתמודדת עם גירושים בגישה קלילה, מאמצת תחביב חדש כמו קדרות, וגיליתי שאני יכולה להעניק לעצמי אורגזמות טובות בהרבה מאלה שוויל העניק לי אי-פעם, אבל האמת היא שהרגשתי נטושה. לא זורמת בשלמות בחיי החדשים, אבל גם לא מסוגלת לחזור לחיים שהיו לי.

אחרי שוויל עזב את הבית, חברתי הטובה, מולי, לקחה אותי לחנות לאביזרי מין. חשבתי שזה עשוי להועיל ל"מסע הריפוי" שלי, אמצעי להתגבר על העובדה שכמעט כל הניסיון המיני שלי היה עם ויל, אלא אם מביאים בחשבון את בן הזוג שלי בנשף הסיום של התיכון, ואני בוודאי לא מביאה אותו בחשבון. בחנות, אישה מבוגרת בסווטשרט שנשא את הכיתוב, מרוסס בצבע מסנוור, "סבתא מספר 1" על גבי שני חתלתולים, מכרה לי חבר רוטט מסיליקון. אז היתרון היה שסימנתי V ליד "אורגזמות טובות יותר" ברשימת "לאחר הגירושים". כל מה שהייתי צריכה עכשיו זה אובניים.

הצמיד החדש שלי היה מונח על קצה שולחן הקפה. ענדתי אותו עד שהוא נעלם בקופסה ולא נראה שוב. הוא היה שייך לעוד סעיף מהרשימה של מולי, שנשאה את הכותרת "לעזור לנטלי לאחר הפרידה". מרוב דאגה מכך שאני לא חוזרת לעצמי, היא הזמינה אותי לפעילויות יותר ויותר מוזרות, שהגיעו לשיא בריטריט סוף שבוע של דת כישוף מודרנית, שמטרתו לגרום לנשים למצוא את "עוצמת נשמתן". בריטריט היו הרבה אוכל טבעוני ומזמורים, ולבסוף קניתי צמיד קריסטלים במחיר מופקע שהיה אמור להיות בעל כוחות קסם. לא זכרתי את כל הפרטים: רוז קוורץ לחמלה עצמית, מוּנסטון להכוונה, ואת היתר שכחתי. חזרתי מסוף השבוע מלאת אנרגיה ותקווה שמבחינה רגשית אני סוף סוף עם הראש מעל המים, אבל כמה ימים לאחר מכן התעוררתי שוב באמצע הלילה ופסעתי במעגלים כשאני מנסה להבין מתי בדיוק הכול השתבש. אבל אולי בכל זאת היה מעט קסם באבנים. לפחות הייתי מסוגלת להתנהג כאילו אני מחזיקה מעמד. עד היום. משהו בקשר לצורך להחליט מי יקבל את המגררת העקומה השליך אותי בחזרה למים העמוקים.

נשמעה נקישה על הדלת, אבל היא נפתחה בדיוק כשהגעתי אליה. "הבאתי שמפניה," אמרה מולי בהתלהבות והניפה בקבוק באוויר, מנדנדת אותו קדימה-אחורה, וחלפה במהירות על פני. בהיתי לרגע בשלט "נמכר" שבחצר, סגרתי את הדלת והלכתי בעקבותיה למטבח, ונעלי הבית שלי דשדשו יחד איתי.
"אני לא יודעת איפה גביעי השמפניה". בחנתי את החורבן שהיה ביתי. בכל מקום היו ארגזים, יחד עם ניירות אריזה חומים מקומטים שלכלכו את הרצפה.

"אין בעיה. נמצא משהו אחר. הצורך הוא אבי ההמצאה וכל זה". מולי הסתובבה במטבח, פתחה וסגרה את הארונות הכמעט ריקים. "אה, הנה!", היא הוציאה שתי צנצנות זכוכית, סובבה והסירה את מכסי המתכת והחליקה אותן על פני אי המטבח. "זה לא באמת אירוע של שמפניה", מלמלתי. "כל יום הוא אירוע של שמפניה אם את רוצה שהוא יהיה. בזבזתי על משהו איכותי, וֶו קליקו". מולי משכה בנייר הזהוב שכיסה את צוואר הבקבוק. הפקק הזה יעוף עוד שנייה היישר לפניה. זה משעשע ומשמח עד שמישהו מאבד עין. "תני לי את זה". לקחתי מגבת וסובבתי את הפקק, ושחררתי אותו בקול נפץ עז.

מולי מחאה כף, לקחה את הבקבוק בחזרה, ומזגה צנצנת מבעבעת מלאה לכל אחת מאיתנו. "לאופקים חדשים", היא אמרה. "לאופקים חדשים". השקתי את הצנצנת שלי בשלה ולגמתי לגימה.

מולי בחנה את השטח. "איך זה מתקדם?"

משכתי בכתפי. "זה מתקדם". המעבר היה משימה סיזיפית. על כל ארגז שארזתי, החפצים שנותרו בארון הוכפלו במשך הלילה. מכלי טאפרוור הזדווגו עם כלי אפייה והולידו אביזרי מטבח אקראיים. היה צריך לחלק את הכול בין שלו לשלי, ודברים שילכו לתרומה.

"תהיי מוכנה בזמן לקראת הסבלים?"

"אני חושבת שכן". הרמתי צלחת הגשה גדולה, עטפתי אותה בנייר ותחבתי אותה לארגז שכבר היה מלא בניילון בועות. לא ידעתי למה אני שומרת אותה. בדירה החדשה שלי אפילו אין חדר אוכל - ארוחות ערב מפוארות לא נכללו בעתידי.

"מה עוד אני יכולה לעשות?"

"אני לא חושבת שיש עוד משהו. זה הכול דברים שאני צריכה לסיים". מולי זכתה שוב ושוב במעמד החברה הטובה ביותר בחודשים האחרונים. רוב הזוגות של חברינו התרחקו כאילו גירושים עלולים להיות מידבקים. אבל לא מולי. היא עזרה בהכול, החל מהבאת ארגזים וכלה בהובלת ערימות לחנות של צבא הישע.

"לקחתי קצת חופש כדי לסיים כאן את הכול ולהתארגן במקום החדש", אמרתי.

"יופי! בטח יש לך שבועות של ימי חופשה לא מנוצלים", מולי נענעה באצבעה מול פני. "את צריכה להיות יותר מאוזנת".

לגמתי מהשמפניה כדי להימנע מלומר משהו קשה. מולי פרטה על המיתרים האלה במשך חודשים. היא לא הצליחה להבין שאני אוהבת ללכת לעבודה. סקירת סיכוני ביטוח הוא אולי לא התחום הכי מרגש, אבל היתה בו ודאות שגרמה לי תחושת סיפוק. תחושה של עשיית סדר, הרחקת אסון כשאפשר והחזרת המצב לנורמלי כאשר הוא אינו כזה.

במשרד שלי הכול עדיין היה במקומו. על כל תיק בארונית שלי היתה תווית מודפסת מסודרת. ניירות היו מונחים על השולחן בערימות לפי סדר עדיפות. סימני V בצד רשימת המשימות היומיות שלי גרמו לי להרגיש כשירה ובשליטה. אולי אני לא מסוגלת להשתלט על הבלגן של החיים שלי, אבל אני יכולה לטפל בתוהו ובוהו של אחרים. הייתי מגיעה מוקדם, ומכבה את הרעש של חיי האישיים ברגע שנכנסתי למשרד. בדרך הייתי משאירה את הלאטה הגדול (עם תוספת קצף) שהבאתי לפקידת הקבלה שלנו ומתמקדת כבר כשהתיישבתי אל השולחן.

רוב האנשים בעבודה אפילו לא ידעו שאני מתגרשת. בהתחלה לא אמרתי כלום מפני שחששתי שאתחיל לבכות, ואחר כך נראה מוזר להעלות את זה ליד מכונת הצילום או בהפסקת הצהריים. במשרד הייתי אותה נטלי טיילור שהייתי תמיד. לבסוף נאלצתי לספר למשאבי אנוש, מפני שהייתי צריכה לשנות את שם איש הקשר בשעת חירום ואת המוטב בפוליסת הביטוח שלי, אבל ההרגשה היתה כמו סוד מלוכלך, חשיפה של משהו קשה לעיכול, משהו שמוטב להסתיר כמו מחלת מעיים.

השלכתי את עצמי לעבודה, לקחתי על עצמי יותר ויותר תיקים והתנדבתי להכול, החל מלעמוד בראש ועדת ימי ההולדת וכלה בעדכון חוברת המדיניות והנהלים של החברה. כשהבוס שלי שמע שאני עוברת, הוא כמעט התעקש שאני אקח חופשה אחרי כל העבודה הנוספת שעשיתי בשנה האחרונה. הוא חשב שהוא נוהג בהתחשבות, ולא ידעתי איך להגיד לו שהשגרה היא מה שמחזיק אותי.

"יהיה בסדר. באמת. אני יודעת שלא רצית למכור, אבל יהיה בסדר. התחלה חדשה".

אם היה לי דולר אחד על כל פעם שמישהו אמר "התחלה חדשה", הייתי יכולה להישאר בבית, בשכונה היקרה שלנו נֵייפֶּרוויל שמחוץ לשיקגו. "אני אהיה בסדר", אמרתי.

מולי בעטה קלות ברגלי. "את תהיי יותר מבסדר".

נאנחתי. "בסדר" עדיין היה הישג עצום. היו ימים טובים, אבל בימים אחרים הרגשתי כאילו אני נעה בתוך ערפל כבד בעודי מפרקת את החיים היחידים שהכרתי כאדם בוגר.

מולי הניחה את הצנצנת שלה מידה בחבטה. היה רגע של הארה בעיניה של האישה שעשתה בינג' על הפודקאסטים של בְּרֵנֶה בראון מזה הרבה מאוד זמן. "תקשיבי, הגיע הזמן שתתארגני על עצמך. אלה גירושים. לא מוות. ראית את המאמר ששלחתי לך, כן? על גירושים מאוחרים?"

אפילו גירושים קיבלו מיתוג מחדש. לפחות אצל בני חמישים פלוס. ככל הנראה, לכולנו היו החיים הטובים ביותר האפשריים מאז שחזרנו להיות שוב רווקים. כל הנשים שהתראיינו לכתבה הקימו עסקים, למדו מנדרינית, לקחו שיעורי פילאטיס ושכבו עם גברים צעירים שיכלו ללכת לבית ספר עם הילדים שלהן.
"סיפרתי לך שוויל הביא את גוון לפגישת החתימה על המסמכים של הבית?", שאלתי. "היית צריכה לראות את הפנים של ג'סטין", הוספתי בחיוך. עורכת הדין שלי הזכירה לי כלב ויפֶּט אלגנטי, רזה וגרמית. הבגדים שלה היו בהשראה אירופית. ג'סטין שנאה את ויל יותר ממני, נימוס מקצועי שבא יחד עם התעריף הגבוה שגבתה לשעה. לא הייתי צריכה שהמטפלת שלי תגיד לי ששכרתי את ג'סטין כדי שתשמיע את הדברים שלא יכולתי להגיד בקול רם. ייתכן שיש לי רגשות מורכבים כשמדובר בוויל, אבל לפחות הצלחתי להעסיק מישהי שלא היו לה.

"הֵיי," אמרה מולי וניתקה את חוט המחשבה שלי. "תפסיקי לדבר על ויל וגוון. תתמקדי ביתרונות של חייך החדשים". היא בטח ראתה את הספק בעיני, ולכן לחצה.

"לא תצטרכי להתפשר כל הזמן. תוכלי לעשות כל דבר. לעבור לפריז ולקחת שיעורי בישול. את אוהבת לארח. תצבעי את הבית החדש בכל צבע שתרצי. תאכלי פופקורן לארוחת ערב". ידיה התנופפו באוויר והשמפניה שכשכה בצנצנת שלה. "כל מה שתרצי לעשות יהיה אפשרי!"

עמדתי במטבח הכמעט ריק שלי וניסיתי לא לבכות. למה היה לי כל כך קשה לחשוב על מה שאני רוצה? האם הייתי עד כדי כך לא מתורגלת?

נשמעה נקישה על הדלת, ואני התכווצתי. "זה בטח ויל," אמרתי בטון מזהיר.

אפה של מולי התכווץ כאילו הריחה משהו מסריח. "למה הוא כאן?"

לגמתי לגימת חיזוק מהשמפניה שבצנצנת שלי. "הוא בא לקחת כמה דברים שהוא השאיר במרתף". פסעתי לעבר המבואה, אבל ויל כבר פתח את דלת הכניסה. "הֵיי, זה אני", הוא קרא שלא לצורך. הוא נעצר במקום כשראה את מולי יוצאת מהחדר. "אה, הַיי. נחמד לראות אותך".

"הלוואי שיכולתי להגיד את אותו הדבר", אמרה מולי.

נעצתי בה מבט.

"אני אלך לסיים לארוז". היא חמקה בחזרה למטבח לאחר שנתנה בו מבט מזלזל נוסף.

"היא שונאת אותי", אמר ויל אחרי שהיא הלכה.

"לא, היא לא", עניתי באופן אוטומטי. שנינו עמדנו שם נבוכים, יודעים שזה שקר. מולי ואני התחברנו בקולג', אבל עד מהרה כללנו בחברוּת גם את בני הזוג שלנו. היינו נוסעים לחופשות ארבעתנו ביחד. היינו הסנדקים של הילד שלהם. בקיץ ערכנו ברביקיו באופן קבוע, כשוויל וג'ון ליד הגריל. הם שתו הרבה יותר מדי בירה ממבשלות בוטיק ושוחחו על ספורט ברצינות של רופאים שמעבירים ביקורת על אבחון של סרטן סופני.

אירוע הגירושים נתן קדימות לבעלות קודמת. אני קיבלתי את מולי וג'ון עם הפרידה, בדיוק כפי שוויל טען לבעלות על כוננית הספרים בסלון שאהבתי, אבל במקור הייתה של סבא שלו.

"אני מניח שאסלק את זה מדרכך". ויל הרים את תיק הגולף שלו על כתפו, כשהמחבטים מקישים זה בזה, והרים ארגז ספרים שגררתי למבואה. עקבתי אחריו כשהלך איתם החוצה אל מכונית הב-מ-וו שלו והכניס אותם בעדינות לתא המטען כאילו היו הילד שמעולם לא היה לנו.

כשוויל חזר הוא הביט סביבו. "יש עוד משהו שאת צריכה שאני אעשה?"

משכתי בכתפי. תהיה האדם שחשבתי שאתה לא נראה הדבר ההגיוני לבקש עכשיו.

"המקום נראה מוזר כשהוא כל כך ריק".

הבטתי בקליפה שנשארה מחדר האוכל שלנו. בלעתי רוק שוב ושוב.

מצחו של ויל נחרש קמטים. "את בסדר?"

משכתי בכתפי, מנסה להיות אדישה אבל לא מצליחה. סירבתי לבכות. "מצטערת, זה פשוט כל כך..." המוח שלי תר אחר המילה הנכונה שתכיל את כל הרגש.

"את יודעת, זה קשה גם לי".

המילים שלו הצטלצלו במוחי וצרמו באוזני.

"גם אני מאבד את הבית שלי ואת חיי הקודמים". הקול שלו רעד.

משהו בתוכי התמוטט. ייתכן שזה היה מראה החדר, או מראה אחרון הזיונים שלי שמרים את התיקים שלו והולך לעבר הדלת. שום כמות של קריסטלים, מזמורים או הגדרות חדשות לא יכלו להפוך את ההערה הזאת ל"בסדר".

גל של זעם טהור רתח ובעבע בבטני. "אתה לא מאבד שום דבר", אמרתי. "אתה משליך אותו".

הוא הביט בי בעיניים עצובות. "אני לא יכול להיות הבעל שאת רוצה". קולו היה רך וחלש, אבל מסיבה כלשהי, זה הרגיז אותי עוד יותר.

"מה, נאמן?", הנחתי את ידי על חזהו ודחפתי. הוא התנהג כאילו רציתי ממנו את הבלתי אפשרי. שציפיתי ליותר מדי, כאשר בעצם בכלל לא ביקשתי מספיק. איך הוא מעז לבקש שאחוס עליו? ומה שהיה הכי נורא זה שבאמת הרגשתי רע. ידעתי שהוא סובל, והעובדה שהיה לי אכפת ישבה אפלה וגועשת בחזי.

"אולי מוטב שאני אלך." הוא הושיט לי את מחזיק המפתחות שלו, העשוי מעור שחוק. "את יכולה לתת את זה למתווך".

הושטתי את ידי ואז נסוגותי. "לא. אתה תטפל בזה".

"תראי, אני יודע שאת כועסת..."

"אני לא כועסת!", צעקתי, אז היה ברור שאני משקרת. "תטפל במפתחות המחורבנים שלך. ותצטרך גם לפגוש את המנקים, לתת להם להיכנס, תוודא שהם יעשו הכול לפני שסוגרים. והסולם והמכסחת עדיין במחסן. צריך למכור או לתרום אותם, או מה שלא יהיה. הבעלים החדשים רוצים סיור, והגננים מגיעים פעם אחת אחרונה לגזום את השיחים בחזית". רשימת הדברים שיש לעשות נפלטה ממני. סיימתי. לא אבזבז עוד דקה, אפילו לא שנייה, על משימות שיקלו על הגירושים האלה.

ויל נאנח. "אמרת לי שלקחת חופשה לטפל בכל זה".

"חבל מאוד. שיניתי את דעתי".

"נטלי", הוא אמר, בקול מלא סבלנות מרוסנת.

"מה? שינית את דעתך. החלטת שאתה לא רוצה להיות נשוי יותר. שינית את השקפתך על כל העסק של 'עד שהמוות יפריד בינינו', אז כן, שיניתי את דעתי לגבי לקחת חופשה על מנת לעשות את זה".

"את כועסת, אבל את כבר בחופשה. אני באמצע פרויקט בעבודה".

כאילו הזמן שלו חשוב יותר משלי. אבל אני לימדתי אותו את זה, מפני שתמיד התייחסתי לזה כך. יצאנו לחופשות בהתאם ללוח הזמנים שלו. עברנו לכאן בגלל העבודה שלו. כשהייתי חולה, עברתי לחדר האורחים כדי שהשיעול שלי לא יעיר אותו. אפילו הפגישות עם עורכי הדין שלנו התקיימו אצל עורכי הדין שלו מפני שהם היו קרובים למשרד שלו. נתתי עדיפות לאיש הזה במשך כל חיי, ואף פעם לא הבחנתי שזה לא הדדי.

"אתה חייב לעשות את זה. אני אפילו לא אהיה כאן", אמרתי באדישות.

הגבות שלו התרוממו כמעט עד למצח, מסע רחוק יותר משעשו כשרק התחלנו לצאת. "איפה תהיי?".

"בפריז", אמרתי, מפתיעה את עצמי לא פחות מאשר אותו.

"מכתבים מחבל שמפאן" של קייט מקינטוש (פן הוצאה לאור וידיעות ספרים, לרכישה כאן) הוא רומן היסטורי וסיפור עכשווי שנשזרים יחד בספר הנע בין שתי תקופות ובין שתי נשים.

הספר עוקב אחר קורותיהן של האלמנה בארב-ניקול קליקו בעת שהיא בונה את מורשתה (והופכת בית שמפניה קטן לאייקון עולמי) ושל נטלי טיילור, גרושה טרייה הקוראת את מכתביה בחיפוש אחר השראה.

על רקע הנוף עוצר הנשימה של חבל שמפאן, בין כרמים ויקבים עתיקים, נולדים ניחוחות ייחודיים וטעמים אלגנטיים. מתחת לפני השטח, מבעבעים מאבקים ומתחים מתמשכים, במרחב שבו תהליכי תסיסה ארוכים יוצרים לא רק שמפניה משובחת, אלא גם חיים שלמים הנבנים מתוך החלטות אמיצות.