אורית הראל מצאה את המחברת של סבתא, ולא מוכנה לעזוב

"פרדי החל לאכול את העוגיות שלה. אילזה הבוכייה התלוננה באוזני אדית, וזו נזפה באח הצעיר, שהכחיש כל קשר לפשעי המתיקה. בהזדמנות אחת, כשהעוגיות היו בצורת פרפרים, סיפרה אילזה לאדית בעיניים נוצצות מגאווה שמצאה דרך להרתיע את פושע‐העוגיות, כפי שכינתה אותו. היא נגסה בכל פרפר סביב‐סביב, מותירה בעוגיות סימני שיניים. למחרת מצאה על צלוחית העוגיות שלה רק שולי עוגיות נגוסות שפרדי השאיר אחרי שחתך והסיר אותן מהעוגיות. והכחיש כמובן ‐ גועה מצחוק ‐ כל קשר למעשה"

"הירקון 116ב'", עמוד 35

שני דפים "ישנים נורא, בכתב יד של פקיד" היו התחנה הראשונה במסע המרגש של אורית הראל לעבר ספרה השישי. הדפים האלה הובילו אותה למחברת "מפורקת, זרוקה באיזה ארגז" והשורות בתוכה התחברו בסופו של דבר לניחוחות ולזכרונות, למתכונים ולחיים שלמים שזוכים עכשיו לסיפור שלהם. מילים, עם טעם.

"כל החיים של סבתא שלי בווינה היו עם משרתים ומבשלים, אבל היה לה שכל להבין וללמוד את הדברים", תיארה הראל, "כשהיא הגיעה לישראל היא לא ממש השתלבה בשום דבר, ונשארה זרה, ואני זוכרת אותה בעיקר כבשלנית של המשפחה, ובשלנית מדהימה".

היא משחזרת מלאכת הכנה של הורדת "שרוכים" מתרמילי אפונה בדרך למחבת ירוקה וחמאתית, עם פירורי לחם כמובן (שמצאה עצמה בין דפי הספר), וזוכרת יותר מכל את ה"פישינגר טורטה", עוגה אוסטרית מסורתית משכבות-שכבות של וופל וקרם שוקולד סמיך (200 גרם חמאה, חצי כוס חלב, חצי כוס סוכר, 100 גרם שוקולד מריר, שתי כפות קקאו, ואפשר גם 200 גרם חלבה מפוררת) שהתגבש לאחר מריחתו. "הדברים צפו ועלו, ובמהלכם נזכרתי שהיא לא בישלה מילדות, ונכנסה למטבח באמצע החיים שלה", סיפרה, "כילדה, הכרתי סבתא מבשלת אבל עכשיו אני יודעת שמדובר באישה שהמציאה את עצמה מחדש".

הרבה אחרי שתרזה הלכה לעולמה, היא פיתחה סקרנות להכיר אותה. "כמו רבים אחרים, כשכבר רציתי להבין ולשאול - לא היה את מי", הסבירה, "התחלתי לחקור באופן עצמאי לאחר שמצאתי שני דפים בלבד על קורות המשפחה באירופה, ובסוף גם נסעתי לווינה, וזה מה שהדליק אותי ליצור סיפור על הדור ההוא, ששתק והשתיק".

אילזה רוזנברג, בת למשפחה יהודית-וינאית וגיבורת "הירקון 116ב'" (הוצאת ידיעות ספרים, לרכישה כאן), מבוססת על סבתא תרזה. היא ירשה מאביה את ניהול עסקי המשפחה על אף גילה הצעיר, ובניגוד למקובל באירופה של תחילת המאה העשרים. חדות התפיסה שלה ויכולותיה המבריקות גרמו לעסקים לשגשג, אך המציאות החלה להשתנות עם עליית הנאצים, והיאה נאלצה להשאיר מאחור את החיים שכה אהבה, ולעלות לישראל. כאן, הייתה בטוחה מרדיפות אנטישמיות, אבל נתונה לנצח לתיוג כזרה וכשונה.

"הייתה לה מחברת מתכונים שבה היא כתבה בגרמנית ואספה בתוכה גזרי עיתון", תיארה הראל, "אפילו המידות כתובות בדקה-גרמים. אנחנו לא מדברים ככה יותר ומודדים אחרת. כשמצאתי אחרי שנים את המחברת, ביקשתי אותה לעצמי לשניה, והשניה הזאת נמשכת עד עצם היום הזה".

"מה תעשי?" שואל גוסטב ברכות, מבלי להיישיר אליה מבט.

ידיו מלהטטות מעל הכירה, הוא מבשל ארוחת ערב, ברקע מתנגן מוצרט חרישי.

אילזה יושבת אצל שולחן המטבח, מסירה בדייקנות שיטתית חוטי שדרה מתרמילי שעועית שעוד מעט תטיל למחבת רוחשת שהוא יחמם בה חמאה ומעט פרורי לחם, תוספת למנת בשר העגל ביין שהוא מכין.

"אני מתלבטת," היא משיבה בשקט מהורהר.

"בין מה למה?" שואל האיש המעשי שלה.

"בין השתהות מיושבת דעת והמתנה לראות מה - ואם בכלל - באמת יקרה, לבין שליחת הילדה מכאן עכשיו, כפי שליאון מבקש במכתביו," היא משיבה לאטה, וקמה לעמוד לצדו ובידה המסננת מלאה בתרמילי שעועית נקיים.

הם עובדים בהרמוניה מושלמת, כמו יצירה מוזיקלית מתוזמרת היטב, לעולם אינם נתקלים זה בזרועו או בידו של זה, תמיד משתלבים, צופים האחד את המהלך הבא של רעהו.

אם אמה היתה יודעת שהיא למעשה חולקת את חייה עם גבר שמבשל, ועוד אחד כזה שאינו בעלה החוקי, מהרהרת אילזה ומתנערת.

אם אביה היה יודע, היא יודעת, הוא היה שמח בשבילה. מגיע לך, היה ודאי אומר לה, יודע ומבין בחושיו שהעובדה שהיא אישה אינה רלוונטית: אנשים חכמים ושונים זקוקים לסביבה תומכת במיוחד, מיוחדת באופייה.

היא נרגעת.

"ליאון לוחץ מאוד במכתביו שנצטרף אליו. הוא מפליג בניתוחים פוליטיים והסברים על סכנת הנאציזם בגרמניה ועל חשיבותה ומרכזיותה של מדינה יהודית בפלשתינה, שלדבריו תקום בקרוב," היא אומרת ומשחררת אנחה. "אני לא צריכה אותו כדי להבין שהנאציזם המתחזק הוא בעיה כלל אירופית. אינני טומנת את הראש בחול, אבל אני גם לא שותפה לראיית העולם הקיצונית שלו. ובכל מקרה, אני לגמרי לא בטוחה שפלשתינה," היא מדגישה במיאוס מתנשא, "היא התשובה."

גוסטב שולה מסיר המרק כף מהבילה ומגיש אותה לשפתיה. היא נושפת, לקרר מעט את הנוזל הסמיך. "את חושבת על אפשרויות אחרות?"

היא שואבת את הנוזל מהכף ומהנהנת לאישור. "טעים מאוד," היא אומרת. הוא חוזר לבחוש. "אמריקה היא תמיד אפשרות טובה בעיני," היא אומרת.

היא מקפיצה את תרמילי השעועית בפירורי הלחם, זורה מעט מלח מעל הכול.

"אתה אינך מודאג?" היא שואלת בנחת, משל שוחחו על אתרי חופשה אפשריים.

"לא," הוא אומר בנחרצות. "אני אתאיסט. כל ההתעסקות הדתית אינה נוגעת לי."

הוא מביט בה במבט אוהב, מסיט קווצת שיער סוררת ממצחה. "גם אני מאמין באומה האוסטרית," הוא אומר ומכבה את הלהבה תחת הסיר. "יש לי אמון בהנהגה ובמוסדות המדינה. קשה לי להאמין שהם יפקירו אוכלוסיות שלמות בציבור."

אילזה מסירה את המחבת עם השעועית מהכירה, מכבה את הלהבה ורודה את תוכן המחבת לקערת פורצלן צחורה. הניגוד בין הצבע הירוק העז של השעועית המבושלת לבין הגוון הלבן של הקערה יפה בעיניה.

היא מניחה את המחבת בכיור הגדול ונפנית אל גוסטב, שדוק של זיעה הצטבר על מצחו. "ליבשן," היא אומרת לו, "אני חוששת שאתה נאיבי מדי." היא מחייכת אליו, מוחה את זיעתו במטלית קטנה.

הוא מחייך אליה. "אני נאיבי?"

"כן, ליבשן," היא חוזרת ואומרת. "אני חוששת ששום דבר אינו תמים כפי שהוא נראה. וצריך להיערך לכל אפשרות. גם כזאת שלא מוצאת חן בעינינו."

"למשל שתיסעי לפלשתינה?" הוא שואל, נפנה מהכירה ופותח ברוב עסק בקבוק יין.

"אני לא. הילדה," היא אומרת.

"ומה הילדה קשורה אלינו?" הוא שואל וחולץ את הפקק מהבקבוק.

"היא קשורה אלי," אומרת אילזה בשקט מדוד. "אל תיתמם," היא מגבירה את קולה. "בכל זאת, היא הבת שלי."

הם עורכים שולחן בשתיקה. מפיות, סכו"ם, צלחות, כלי הגשה, כוסות יין ומים.

הם מתיישבים זה מול זה, הוא מוזג מרק שהכין מהמרקייה הגדולה שהביא לשולחן.

אילזה בוצעת מכיכר הלחם.

היפוך תפקידים, היא מהרהרת בינה לבינה. בדרך כלל הגבר בוצע את הלחם, האישה מגישה מרק.

מתאים לה.

הם לוגמים בשתיקה מהמרק, נוגסים בפרוסות לחם עבות וטריות.

"מצוין," היא מחמיאה לו. "תכין לעצמך תוכנית מילוט, על כל צרה," היא מוסיפה בענייניות.

הוא שותק.

"גוסטב?" הוא דוחקת בו.

"אחשוב על כך," הוא מתרצה בחלוף דקות ארוכות, ארוכות מדי לטעמה של אילזה.

בצלילות פתאומית גדולה היא יודעת שהוא לא יחשוב על כך. שהוא לא רואה את מה שהיא רואה, שאינו מה שליאון רואה, אבל גם לא מה שהוא, גוסטב, רואה. ובעצם - לא רואה.

שוב היא לבד.

מתגעגעת לאביה, מרקוס.

היחיד שראה איתה עין בעין.