"רו דה ווֹז'יראר 58, מול גני הלוקסמבורג. הרובע השישי. כתובת מגוריו של סקוט. המינגוויי גר בקרבת מקום, ברו פֵרוּ 6. סביבה קטנה ויפה, אהובה על האמריקאים במרדפם אחר אותנטיות. שדירות ובניינים עתיקים יותר ממולדתם, דברים כאלה עושים להם סחרחורת.
"מאי 1928. סקוט וזלדה עברו זה עתה לביתם החדש. האושר פשט ברחובות. שאננות השתררה בעקבותיו. בערב ההוא, הם ערכו חנוכת בית והציעו לי להפגין את כישורי בפני חבריהם. לא יכולתי לסרב לסקוט. הגעתי מעט לפני השעה שש, עם כל הציוד שלי. פיצג'רלד פתח לי את הדלת בחלוק בית שמתחתיו לבש חולצה לבנה, עניבה שחורה וּוסט טוויד. הוא הוביל אותי לסלון שלו, היה חייב לסיים לעבור על הדואר. הוא ישב מול שולחן העבודה שלו, רהיט מעץ אלון מקושט בעיטורים מורכבים מברונזה מוזהבת, ועליו משטח כתיבה מעור מוכתם בדיו. השולחן הזה התאים לו כמו כפפה. הסופר הדגול אצל שולחן העבודה שלו, קצת כמוני מאחורי הבר. כדי שלא אשב בחוסר מעש, הוא הושיט לי את הגיליון של "לֶה מטאן". אני זוכר היטב ששוחחנו על הבחירות בגרמניה. הגוש הרפובליקני זכה ברוב קולות, אבל המפלגה הנציונל-סוציאליסטית נכנסה גם היא עם שנים-עשר מושבים. זאת היתה הפעם הראשונה שהיטלר יכול היה לבחור נציגים לרייכסטאג. זרקתי לו כמה מילים בנושא, והוא פרץ בצחוק. היטלר היה בעיניו מוקיון מגוחך. 'גרמניה, פרנק, זאת מדינה מתורבתת מאוד'.
"כוסות השמפניה מתוצרת בָּקָרָה נחרטו בעדינות בדוגמאות גיאומטריות, מודרניות מאוד, וכוסות הקוקטייל, גם הן מקריסטל, עוטרו בשוליים מוזהבים. קישוטי פרחים מהודרים בגוני כחול עיטרו את כלי הפורצלן בסגנון אר נובו. ג'ז אמריקאי, תאורה מאופקת וטבעות עשן של סיגריות שיוו לדירה אווירה ניו-יורקית בלב פריז. אני הייתי כמו דג במים מאחורי הבקבוקים שלי, עם השייקר והפירות. בני הזוג פיצג'רלד הפכו את ההון שלהם לקסם.
"המינגוויי רצה שאנסה כל מיני תערובות. פאפא התעקש שנמציא קוקטייל שייקרא לֶה ווז'יראר, לזכר הערב הזה. כולם נראו מרוצים מעצמם די והותר, אם כי מבלי להיות יהירים. הם נהנו מהכול, גם כאשר פרנסס סקוט בת השמונה לגמה ג'ין פיז שאותו חשבה בטעות ללימונדה. הילדה השתכרה, ואני התמלאתי מבוכה, אבל הייתי היחיד. האורחים צחקו למראה הזאטוטה המתנודדת בסלון הגדול.
"לקראת חצות גמרה זלדה אומר לקפוץ מן המרפסת, כפי שצללה ממרומי הצוקים אחרי ערבים רוויי אלכוהול בריוויירה, והמינגוויי נאלץ להפעיל את כל כובד סמכותו כדי להניאה מכך. סקוט, גם הוא שיכור, נשבה בקסמיה של רקדנית צעירה, דוגמנית יפהפייה של הצייר ז'ול פַּסקין, ולא הבחין במאומה. זועמת, הובילה זלדה את כל החבורה לעבר הדינגו בר, ברו דֵלאמבְּר שבמונפרנאס.
"נשארתי לבד עם סקוט. הוא רצה משקה אחרון. כשהוא שרוע על הספה, סיפר לי סקוט שבלילות ללא שינה הוא אוהב להמציא לעצמו מציאויות, לפעמים הוא חולם שהוא כדורגלן מהולל, לפעמים מפקד גדול בחיל הפרשים. אני עצמי תמיד אהבתי לשחק את המשחק הזה. סקוט ואני דמינו זה לזה, לכן אהבתי אותו כל כך. בילינו את חיינו בהמצאת סיפורים בשעות הקטנות של הלילה, כדי לחמוק מייסורי ההתפכחות. עוד בטרם הספקתי להגיש לו מרטיני יבש, הוא כבר נרדם, שיכור כלוט. ואני סידרתי להם את הסלון, קצת כאילו היה זה הבר שלי, מתוך תודעת שירות, ואחר כך נשאתי את סקוט למיטתו. חזרתי הביתה ברגל, מתוק היה הלילה"
הלילות של פרנק מאייר אכן היו מתוקים ב-1928, והמשיכו להיות כאלה בתריסר השנים שלאחר מכן. במובן מסוים - אם מסתכלים על החיים מנקודת המבט הנהנתנית בלבד, ומדוע לא, בעצם - הוא היה האיש הכי חשוב ביבשת הישנה, ולכל הפחות הברמן הטוב בעולם שחיבר חיים טובים, דור אבוד ושלווה. אלו, כמובן, היו זמניים ויחסיים כמו מפלס הדאקירי בכוס הגבוהה של ארנסט המינגווי. בדיוק כמוהו, הם נגמרו במהירות. בניגוד מוחלט אליו, הריפיל לקח זמן.
"מסעדת הבית של הנאצים" עוד פה. הדלתות פתוחות לכולם
מאייר היה יהודי-אוסטרי שנלחם עבור צרפת בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, והמשיך משם לשני עשורים כמנהל הבר של מלון הריץ, ובהם ארבע השנים שבהן פריז כולה נכבשה על ידי הנאצים. בתוך הפנורמה העולמית הדרמטית, בלטה צרפת כמדינה שסועה שקורותיה יכתימו את מורשתה לעד. ברחבי הרפובליקה הקרועה הזאת, ירדה פריז הגאה על ברכיה, וניסתה לדדות בין טיפות הרעל, בין בושה לגאווה. מאייר הוא סיפור בודד מאחורי בר בודד, במלון מיתולוגי אך בודד, בעיר בודדה, במדינה בודדה, ובעולם שניסה בכל מאודו לתפוס צדדים ולא להישאר לבד לרגע.
ככזה, הוא הסיפור הכי רחוק מבדידות שאפשר למצוא.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
הריץ נוסד ב-1898 וקנה לעצמו במהירות שם ומעמד שחרגו לחלוטין מדינמיקות שגרתיות ויומיומיות של צ'ק-אין ורום סרוויס. השמות רבים ומוכרים. קוקטו, פיקסו, מטיס ומאן ריי, מודיליאני ואותו פיצג'רלד, קוקו שאנל על חוזה השכירות ארוך הטווח שלה ומרסל פרוסט, ולנטינו וצ'פלין, גרטה גרבו ומרלן דיטריך, שבלייה וסארטר.
"אם אתה בפריז, הסיבה הלגיטימית היחידה שבגללה אתה לא ישן בריץ היא רק היעדר כסף", הבהיר המינגווי. שנים אחר כך, חיזק מוחמד אל-פאיד את התימה עם רכישה מהדהדת ושיפוץ מסיבי שהזריקו דם חדש בחדרים, ובאזז חדש באזור כיכר ונדום (אך לא הצליחו למחות את זכר הסעודה האחרונה של הנסיכה דיאנה עם בנו דודי, במרומי סוויטת האימפריאל של המלון, זמן קצר לפני נסיעתם האחרונה).
כשעיר הבירה הצרפתית, על מלונות היוקרה הרבים שלה, נפלה לידי הצבא הגרמני, מיהר הרמן גרינג, באופן טבעי, לקחת בעלות על אותה סוויטה מפוארת, ומילא אותה ביצירות אומנות גנובות ובצנצנות קריסטל עמוסות אבני חן. אך באופן הכי לא טבעי שיש, שאר המלון - החדרים המפוארים פחות, בבניין Cambon, והבר עצמו - חולק, והוא המשיך לשרת אורחים "רגילים" לאורך כל ימי המלחמה. הריץ הפך לאי בודד בתוך אוקיינוס של דם, אקס-טריטוריה ששימרה תרבות מדומיינת וערכי הוספיטליטי גם בימים השחורים ביותר בהיסטוריה.
קוקטייל אחר קוקטייל, מזיגה אחר מזיגה, 25 כיסאות שעליהם ישובים לוחמי מחתרת לצד קציני ורמאכט. ודלפק שיש שמעברו האחד מפקד הלופטוואפה ומספר 2 של היטלר, ומעברו השני ברמן יהודי אחד.
חוויותיו של מאייר בשנים הללו עומדות במוקד "הברמן של הריץ", ספרו של פיליפ קולן שיצא לפני שבועות אחדים (הוצאת פן, רכישה כאן). הסיפור אמיתי, ואליו נוסף תיבול דרמטי מובן. יחד, מתקבל משקה משכר במידה של דפדוף היסטורי וצפייה בסרט מתח ובו קצינים גרמנים ואנשי גסטפו שתרים אחר השיק הצרפתי המפורסם בתוך קומפלקס שהתעקש לשמור על דלתות פתוחות, על חיוך מנומס, על עקרונות שירות.
בעלי המלון בחרו בחנופה וקיוו שהסערה האכזרית תחלוף מעליהם, אך עובדיו התנגשו בחוויות יומיומיות סוריאליסטיות בקשיחותן, מודעים היטב לחשבון ההיסטורי שאותו יצטרכו לפרוע, בזמן שמקבלי ההחלטות ימשיכו הלאה. מאייר, כמותם, לא ברח, נשאר והתמודד. חייו כמהגר הובילו אותו לנקודה הזאת בדיוק, אך גם איפשרו לו להסתגל, לאלתר, להתחמק ולשרוד. הבית הזה היה ביתו, והוא יישאר כזה גם אחרי המלחמה.
זהו כמובן לא סיפור על עבודת מיקסולוגיה ומזיגת קוקטיילים, אף ששתיהן מובילות אותך מדי פעם (והרבה יותר מכך) לעצור את הקריאה וללכת לערבב לך משהו. ספר המתכונים של מאייר - מהדורה מוגבלת מ-1936 ש-26 עותקיה המקוריים הופצו בקרב לקוחותיו הנאמנים - נקרא, בהתאם, "אומנות עירבוב המשקאות". דפיו הכתמתמים כוללים בניית בר ביתי ראוי, התחקות גלובלית אחר יסודות הליקרים ועשרות רבות של עירבובים - מ"פרנץ' ורמוט" פשוט יחסית ועד "Silver Steak" קשוח יותר, גירסאות של קולינס וקנקני בראנץ', אג-נוג ראוי ושני עמודים לפחות של פיז.
הוא היה סטודנט אלכוהול ואז מומחה אלכוהול בעולם שרק החל לפתח מומחיות בתחום, אבל מאייר בעיקר היה מומחה בני אדם. על בר שבו ישבו - הרבה פעמים יחד, בו-זמנית - מתנגדים וכפופים, קציני מוות ומנהיגי מחתרות - הוא שיקשק את העולם. לא הייתה לו ברירה אחרת. "'In Vino Veritas'" ציטט בהקדמה לספרו ביטוי שמשיק לנכנס יין יצא סוד שלנו, "אינו אומר שאדם יספר את האמת כשהוא שותה, אלא שהוא עתיד לחשוף את הצד הסמוי של אישיותו". עשור לאחר מכן, המילים האלה יסללו עבורו את השביל לחיים.
"בעלות הברית נכנסו לפריז. השחרור הגיע, ואני מרגיש כמו כלב אבוד ביער. מותש, אני מפלס את דרכי בסבך הצמחיה. כבר אינני מזהה דבר. האם יהיה לי מקום בעולם המחר, או שלעד אשאר דחוק בין שניהם? הפחד מהנפילה תמיד שם.
"אם לומר את האמת, במבחן הזה של הכיבוש, אני מרגיש שהשתניתי. הודות לגרמנים, התחברתי שוב להורי, ועכשיו אני רואה את הדברים אחרת. לנוכח ההתנהלויות החמדניות, הבוגדניות והפחדניות שחזיתי בהן במהלך ארבע השנים הללו מאחורי הבר שלי, אני מבין שהורי בהחלט לא היו הגרועים ביותר, ואולי אני סוף סוף מתחיל להשלים עם עובדת היותי בנם, עובדת היותי מי שאני, פרנק מאייר, ברמן ראשי בריץ, לוחם לשעבר בווימי ובנם של פרולטרים יהודים.
"הלוואי שיכולתי לספר להם עד כמה נוכחתי לראות בריץ, בין שתי מלחמות, את דעיכת הערכים הבורגניים של יושר וכבוד. אנו עומדים כעת על סף תהום, יש להקפיד להכיל את הרעב של בני האדם. האם ישכילו לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להתחבר מחדש לכבודם של חיי אדם? 'יש להבין שהדברים נטולי תקווה, ועדיין עלינו להיות נחושים לשנותם', כך אמר לי פיצג'רלד לפני שעזב את פריז בסתיו 1938. במילים הללו אפשר לסכם את קורות חיי".
(יומנו של פרנק מאייר, 25 באוגוסט 1944)
האגדה מספרת - עוד אגדה, ועוד סיפור, בריץ אין אף פעם מספיק כאלה - שארנסט המינגווי בכבודו ובעצמו שיחרר את המלון מהכיבוש הנאצי. האמת, כדרכה, מעט יותר מורכבת, והרבה יותר רטובה.
הסופר המפורסם, ככל הנראה הלקוח הנאמן ביותר של הריץ, חזר לצרפת ככתב מלחמות עם פלישת כוחות הברית לחופיה. כשהגיע לפריז, הוא לא הצליח להתאפק ולחכות לטיהורה, ונסע ישירות למלון יחד עם כמה לוחמי מחתרת מקומיים. המטרה - כיבוש מחודש, ושחרור.
בדלת, קיבל את פניו של המינגווי שוער ותיק עם שני מסרים שהחיבור ביניהם הוא תמצית מלחמת העולם השנייה דרך הפילטר של הריץ - הנאצים עזבו מזמן, והוא לא יכול להיכנס פנימה עם כלי הנשק שלו. המינגווי הניח את הרובה בצד הדלת, פסע פנימה לעבר הבר והזמין שמפניה לכל הנוכחים. הוא עצמו, באופן מתבקש, הלך על מרטיני יבש. עד סוף הערב, וסוף הלילה, וסוף החגיגות, הוא הצליח לרוקן 51 כוסות משולשות, צלולות. הבר של הריץ הפך ל"המינגווי" שנים אחר כך. מאייר מקבל את הכבוד כעת.