R48 מרחפת גבוה בשמי תל אביב. איזו ברירה אחרת יש לה?

עד סוף הארוחה, והרבה לפני שהסוף הזה באמת מגיע, השיחות של R48 יעברו לדבר על דברים לא מכאן. איזו ברירה יש להן, בדיוק?

ייקח להן מנה או שתיים, קוקטייל או שניים (או שלושה), אבל המסלול הזה יגיע, ויגיע תמיד. המילים ידלגו ויקפצו בתוך השולחנות וביניהם, יסגרו פערים ורווחים שבכל מקום אחר ייחשבו כמרחב אישי, יחברו ויצמידו, יהפכו "סועדים" ל"אורחים" ואז ל"שותפים", שותפים לדרך. עד סוף הארוחה, ובעצם הרבה לפני, עוד יהיו כאן חברים יש מאין.

באין אנגלית באוזניים, וללא תיירים כמעט כלל, לא נותר לישראלים שממלאים אותה אלא להבין את הרמז ואת הסיטואציה, ולהשוות לחו"ל. בשירות ובמצב הרוח. באנרגיה ובשקט הפנימי הרועם. בביטחון העצמי ובקסם האישי. הרגליים שלה נטועות עמוק בלב ההיסטורי של תל אביב, אבל היא לא מכאן. גשם כחול-לבן יכול להכות על הזכוכית המבריקה, ואתה נזכר דווקא בטיפות של לונדון, בשמיים שלה, ובכוכבים.

וכוכבים עוד יהיו פה.

ספינת הדגל של קבוצת R2M ורותי ברודו יצאה למסע השני שלה לפני חודשים ספורים, ולאחר הפוגת מלחמה ארוכה מאוד ומובנת מאוד. הדיונים הפנימיים, יש לשער, תהו כמה קשב יהיה לישראלים כרגע להתמסר לחוויה המסוימת הזאת, והאם מטוטלת המניה-דיפרסיה של כולנו תצליח סוף סוף לעצור, ולו לרגע. על יותר מכך, ברור, קשה לחלום.

ובכל זאת, היא נחלמה והוגשמה, לווין ששוגר לחלל, ולא באמת חייב לנחות ולתדלק כאן. הוא יסתדר. היא לא "ביזנס" ולא מנוף לאקזיט. היא יקרה (620 שקלים לאדם, מסלולי התאמת יין ואלכוהול ב-250-350 שקלים נוספים) אבל לא יקרה מספיק, כנראה, כדי להצדיק את קיומה הגשמי. במקום הצדקות, היא מהווה בעיקר הוכחה ליכולות הקבוצה וסמל למה שאפשר לעשות כאן כשהאדמה מפסיקה לרעוד תחת הרגליים. אפשר להתעופף, מסתבר, ואפשר להתעקש. אפשר לפרוש כנפיים, אבל אסור לפרוש.

אוהד סולומון הוא האיש, ובהינתן שהוא לא יחלום להגיד דברים כאלה בעצמו על עצמו, רצוי והכרחי לומר אותם בשמו. הרגליים חורצות בקרקע, והידיים מסדרות עננים למשהו שהוא הרבה יותר ממטבח ומבישולים. בעברית, קראו לזה פעם "חוויה", אבל המילה הזאת נשחקה. הארוחה כאן היא אוכל רק אם אתם חושבים שכדורגל הוא תחרות ספורטיבית שנועדה להסתפק ב-1:0. במובן הזה, הוא השוער והחלוץ והמאמן, אבל גם מי שגזם את הדשא ויש לו את הסבלנות לראות אותו גדל.

הכיוון בתפריט הנוכחי הוא קו ישר מזרחה, ואז ידיים רחבות הצידה, ולכל עבר במזרח הזה. אינדונזיה ותאילנד, יפן וסין, סיאול והאנוי. נקודות קטנטנות על מסלול גדול, ודרך משי חדשה שאיכשהו מגיעה לשדרות רוטשילד כדי לפרוק ידע ולפרוק זכרונות קטנים-גדולים. אם תרצו, טיול של אחרי צבא שמתמצת שישה חודשי תרמילאות לכדי ערב אחד. אם תעדיפו, זאת פשוט ארוחה של אחרי מלחמה.

היא מתחילה עם "פאי טי" (רעמת האריה, מלך היער, סצ'ואן), ניגירי עם סובה ודלעת וטרטר טונה בלו פין שמתחבר ליוקה ולגוצ'וג'אנג - פתיחים שמבהירים היטב שהערב הזה הולך לכיוון של "אל תתעסק בכל פרט ופרט של המרכיבים כי גם ככה אינך יכול להגות אותו או להכיר אותו, ותן לאיש לעשות את שלו".

זה מוכיח את עצמו כבר בפתיחה, וה-Leap of faith נוחת מהר מאוד בעברו השני של התפריט, מוכן להרפתקאה הבאה.

כיסון מופלא, עדין מאוד מבחוץ ומתפקע מבפנים, מזנק עליך עם טעמים וארומה, מרקמים וצבעים.

כופתאות רכות ובשר רך בהתאם, ציר מתורבת וסכו"ם שלם שעומל להתגבר על כל מה שקורה בקערה הזאת, כולל הטיה בלתי רצונית וגמיעה, משל הייתם במסעדת פועלים בבנגקוק.

מעין סופ-דאמפלינג עם ציר אווזים, כיסון שהוא ארוחה, והתמודדות נוספת עם מבטי השכנים באשר לאיך בחרת לאכול את הארוחה הזאת.

קוד שחור, כפיר ליים ודאשי שיוצרים יחד בריכה אסייתית אקולוגית שהיא גם צלילת עומק לרחובות אחרים, רחוקים, שמתקרבים בו-ברגע.

נתחים דקים של בקר ורדרד עם אצת נורי מוחמצת ואפאם - מעין טאקו-לחוח בעל יכולת ספיגה מיצית מתקדמת.

רביעיית הקינוחים חותמים את הארוחה באותו קו שבו התחילה, וצעדה, לכל אורך הדרך. כלומר, חכם ומושקע באופן דקדקני, עם עצירות להתבונן בנוף (ולצלם אותו, גם חשוב).

הוון טון הפריך מחזיק פרפה הדרים וקרם יסמין ומעוטר דובדבנים קטנים וממוקדי-טעם. מנת הדלעת משלבת קרמל, זרעים וצמח דמעות איוב לכדי קערת ריגושים אינטליגנטית. הכיסון ממולא בקרם אנגלז ומציג גירסה נוספת לסופ-דאמפלינג, מרהיבה עוד יותר, ואילו חותמת המקדמיה מתובלת בתה שחור, וסוגרת וואוו מתקתק בלבד, עמוק וחושב.

הכיוון העכשווי של R48 נולד גם מתוך תשוקה ארגונית לחלק המדהים הזה של כדור הארץ, וגם מתוך מחשבה פרקטית על כך שאין כאלה בעיר, ובישראל כולה. יש תאילנדיות, ויש יפניות - וואוו כמה שיש יפניות - ויש וייטנאמיות והודיות, ויש גם את אלה שאומרות שהן הכול, אבל *כמוה* אין. ושם היא ניצבת, לבד. רצינית ובוגרת, אבל לא כבדה. יוקרתית וכנראה גם מחייבת ספיישל אוקייז'ן - וספיישל זאת כנראה המילה.

ההשוואה שלה פנימה, וקרוב, כמעט בלתי אפשרית. נקודות ייחוס אין - בטח לא כאלה, כמכלול - ולכן הראש עובר במהירות לסדר אותה מול מקבילות חו"ליות. גם שם, אתה מבין במהירות, ההשוואה הזאת רק מרוממת אותה, כי אולי יש כזאת בכל עיר אוכל חשובה בעולם, אבל *כמוה*, שוב, אין. כשהעולם הזה יחזור לבטוח בנו, המעמד שלה רק יילך ויתחדד. עד אז, גשם של לונדון ידפוק על זכוכית תל-אביבית, רק פה.

R48 Chef's Table, בקומת הכניסה ל-R48 Hotel & Garden, רוטשילד 48, תל אביב, 03-5560011