גוצ'ה שברה שיא עולמי, שיא ישראלי, ושיא דיזנגופי. ברוכים הבאים לשמש

"הלכנו לאדריכל ולמתכנן מטבחים, ערכנו הדמיות והשקענו הרבה מאוד זמן וכסף, אבל ברגע האחרון הוחלט לקחת צעד אחורה עם השיפוץ. חששנו שהקסם של הגוצ'ה, זה שנוצר דווקא בגלל המגבלות והמעברים הצפופים, ייעלם"

לפני כשנתיים, בעת חגיגות העשרים למסעדה גוצ'ה, המשפט הזה היה מאוד הגיוני, ושיפוצי ענק היו בלתי הגיוניים לחלוטין. קצת אחרי שהתחילה המלחמה הנוראה, לא ידעת דבר פרט להוריד ראש ולקוות שמחר בבוקר משהו יזרח חוץ מהשמש. גם היא, אגב, זהרה בעירבון מוגבל באותם ימים.

היום, בלי חגיגות ובלי שטויות - וגם בלי סוף לאותה מלחמה נוראה בדיוק, אגב - גוצ'ה נפתחת מחדש אחרי שיפוץ ענק, שעדיין נתפס כדבר הכי לא הגיוני שמסעדה יכולה לעשות כאן. היא הורידה את הראש והמשיכה, ואז הרימה אותו קצת יותר בכל יום מחדש, ועכשיו היא מזדקפת לגמרי ומסתכלת לשמש בעיניים. נראה אותה לא זורחת.

לקרוא לה מוסד יהיה קצת כמו לקרוא ל*מוסד* גוף מודיעיני מתכלל. טכנית, זה נכון. מעשית, התואר הזה כבר קצת קטן עליה. אם תשאלו אותי, אולי אפילו טיפה מעליב. מוסד, אתם מבינים, הוא הרבה פעמים יופמיזם לישן ולמכובד, והדרת פני זקן, ואז הגשת לו משהו לא לגמרי מעודכן. גוצ'ה, עוד לפני המייק-אובר הנוכחי, הייתה טובה מזה. עכשיו, היא בכללל לא שם. היא רצה.

המיקום אותו מיקום, על פינת הרחובות דיזנגוף ובן גוריון. מבחוץ, ומרחוק, זה נראה אותו דבר כמעט. מקרוב, ובטח מבפנים, מרגישים שעשו כאן עבודה בול - לא זיקוקים ושטויות בלתי נחוצות, אלא חריש עמוק איפה שחשוב, ושכל השאר ידברו על השראות מהמזרח וסול-סרצ'ינג מסוף מערב. כי משרד האדריכלים רומנו רמי, אגב, מדבר לעניין. "לא חיפשנו להמציא את גוצ'ה מחדש", הבהירו, "אלא להיזכר במי שהיא ולזקק את זה להווה".

נדמה לי שהם הצליחו, ועל הדרך שברו שיא עולמי, בטח ישראלי, בתתחרות השיפוץ היעיל בהיסטוריה. שלושה שבועות של נון-סטופ, דלתות סגורות ומסעדה מושבתת, בוקר עד לילה עד בוקר, ומשהו שאפשר לדמות לספרינט מרתוני, עם משוכות ועם מסלול מכשולים, ובעיקר עם כלים כבדים בידיים. כשהבר הישן נשבר, נחשפו שכבות מתקופת בית הורדוס, לפחות. כשמחיצת זכוכית סגרה את המטבח הפתוח, נחשפו דמעות של טבחים שפתאום לא יכלו לעשות שואו אש ולהבות לסועדים הקבועים שלהם. זאת לא הייתה רק דרמה, אלא מלודרמה.

בתמורה, עשו יפהפה. בר גדול, אמיתי, מצא לעצמו מקום יש מאין. קירות רוככו ואוויר החל לנשוב בין אגף לאגף, הרחוב החיצוני והאקשן הפנימי החלו לדבר זה עם זה, הצבעים עודכנו והחלל הצמוד פתאום התחיל לעשות תוכן. עכשיו, למשל, יש שם תצוגת כובעים שמרימה מחווה לחייטי וגנדרני דיזנגוף מהעבר, מהווה ומהעתיד - כי הכובעים האלה יוצאים אוטוטו למכירה. נשבע שהמשפט האחרון נכתב עוד לפני שהתחלתי עם הדרינק הראשון. אמיתי, ואפילו מרגש.

כל זה לא היה שווה כלום בלי אוכל, מן הסתם. נכון, צריך שלושה נוטריונים ורוב פרלמנטרי מיוחס כדי להוריד מנות מהתפריט של גוצ'ה - ואלוהים יודע שפרלמנטים יש פה - אבל אם עושים את זה עדין, ואם עושים את זה חכם, ואם עושים את זה ברגש, אפשר. כמו השיפוץ, כך המטבח, הן אפשר.

תריסר ראשונות (42-82 שקלים), לא פחות, יפתחו את השולחן ויפתחו את התיאבון (וגם קצת יסגרו אותו, שימו לב, הראשונות כאן הן בגודל עיקריות על רוב דיזנגוף, וממחישות הלכה למעשה את פילוספיית הווליו פור מאני של גוצ'ה). ביניהן, יש סביצ'ה בועט עם זיתי קלמטה ועגבניות, טרטר טונה אדומה בפורמט מגדל (וגם בגובה מגדל, אמרתי לכם) עם ויניגרט יוזו ואבוקדו-זעפרן, טאקו דג פריך עם בצל כבוש וצ'יפוטלה, וגם קלאסיקות קלמרי וביסק סרטנים רומנטי שמשאיר את החורף עוד קצת, אצלך בכף.

משם, זה הולך ומוסלל, מתווה דרך ונכנס עמוק יותר למים. פסטה עם דגים ופירות ים (92-110 שקלים), למשל, או סלט קיסר עם שרימפס, קערת עלים עם גבינת עזים ותמנון בוויניגרט פטל מפתיע או ערימה של מולים וצ'יפס, עם בריכה אקולוגית-פסיכולוגית של חמאה, יין לבן, שום ופטרוזיליה. גוצ'ה. מולים. צ'יפס. מילות השנה, כבר 22 שנה.

יש גם סלמון, כמובן, ודניס שלם. יש סטייק טונה אדומה עם קרמל סויה-יוזו וקוד שחור בחמאת מיסו עם אורז קוקוס. יש צ'יזבורגר ותבשיל קארי עם פרגית, פילה בקר וספריבס של הדיינר הזכור ל(ריור) טוב, פלטת שרימפס "Easy Peel" וצלחת מחבקת שעליה אנילוטי ממולאים בגבינת מסקרפונה, רוטב בר בלאן ובשר סרטנים בכמות שגורמת לך לצבוט צבתות. ב-98 שקלים, זאת כנראה המנה הכי לא כלכלית כאן, בשבילם, והכי כלכלית כאן, בשבילך.

הגוצ'ה, בקצרה, עשתה את הבלתי ייאמן. כשדלתות נסגרות בעיר הזאת, ובארץ הזאת, אתה כבר לא מצפה לראות אותן נפתחות מחדש. נהיינו ציניים, וראינו יותר מדי שלטים של "לרגל שיפוצים" שנגמרו בהריסות. פה, מתוך הציניות הזאת בדיוק, ומתוך האבק, קמה מסעדה חדשה-ישנה-חדשה.

שלושת השבועות האלה הפכו את הקבועים לקצרי רוח, ופיזרו עצבנות במעלה ובמורד הרחוב. אנשים שיושבים על אותה פינה, באותו ערב שני, עם אותה קדירת מולים, מצאו את עצמם בוהים, חולפים, מורטים וכוססים. אלו לא סיפורים שמספרים לך, אלא חוויות אמיתיות, של לקוחות אמיתיים. הגוצ'ה ראתה אותם וביקשה מהם רק עוד קצת סבלנות. עכשיו, שוב, באה השמש.

גוצ'ה, דיזנגוף 171, תל אביב, 03-5222886