התנור נפתח, והעיניים של רענן נוסל מתרחבות כמעט מעצמן. בשעה האחרונה הן לא ירדו ממצב פנורמה, ושמחת החיים של האישונים ניכרת גם בשיחה, הרחק מהחום, אבל עכשיו, עם הבצק הזה והאדום של הרוטב, הן נוצצות ממש, טורפות את המתרחש עוד לפני שהמתרחש הזה ייטרף באמת.
חיים שלמים ליד ובתוך המגשים, וכל בן אדם יגיד לך שההתרגשות קצת יורדת, ושהסערות הפנימיות כבר נשלטות. כמה אפשר. אצלו הפוך. גיצים של אנרגיה עפים, וחשמל סטטי שוטף את כריות האצבעות, עד למרומי השרוולים. הציניקנים יגידו הצגה, שואו לעיניך בלבד. הציניקנים האלה צריכים לאכול יותר פיצה. ובבירור צריכים לאכול יותר פיצה *שלו*.
אומנות רחוב. פיצה 194
הסיפור שלו מוכר, ומותח קו ישיר למדי, גם אם רצוף עליות וירידות, בין אבא לאבא - האבא שלו, והאבא שהוא היום. העליות והירידות, יחד עם כל התחנות בדרך, מומחזות בתנועות רחבות על ידי הידיים הרחבות עוד יותר. מדומינו המיתולוגית של פעם (ושל עכשיו) ועד פיצה 194, שעושה עכשיו גם קצת מפעם. הוא מצייר באוויר נפילות ואז חוזר להמריא, מדגיש שהכול חיזק אותו, ונראה כאילו שום רוח, שום מכה, לא ימחקו את החיוך.
"אבא התחיל ב-1972, בתקופה שאנשים לא נסעו לחו"ל כמעט, ובקושי ידעו מה זה פיצה", תיאר, "אנשים ממש פחדו לטעום". ביקור נקודתי של אנשי "עכבר העיר" שם סוף לסיפור הזה, ופתח תור ענקי שרץ על פני כל אזור הצפון הישן של תל אביב, מבן יהודה עד קולנוע פאר. עולם חדש נפתח.
הוא התמסר לעסק המשפחתי אחרי הצבא, וזוכר תקריות משעשעות למדי מול הבוס. משעשעות בדיעבד, כמובן. "הייתי מאחר בדקה ונשלח הביתה, מגיע לא טוב ושומע ממנו שעדיף לי ללכת היום לים", שיחזר. בסופו של דבר, מנהג משאית לפועל ייצור, רשתות הגלוטן נפתחו והתחזקו, והוא עצמו העמיק לחקור, והעמיק לעשות.
בהערכה גסה, רענניס, מותג הבצק שלו, אחראי על כמיליון דיאטות ישראליות שלא הצליחו לחצות את קו הסיום שלהן, ועל מספר כפול לפחות של ישראלים שלא חשבו מעולם על דיאטה, ואין להם שום כוונה להתחיל לחשוב עליה כעת. החיים, מבחינתו ומבחינתם, מתחילים בכדור בצק מושלם, ומשם יכולים רק לרדת. בישראל במיוחד, נדמה לי, עדיפה הפיצה הזאת ביד, כאן ועכשיו.
המפעל שלו מספק את כדורי הבצק האלה להרבה מאוד פיצריות ומסעדות, בתים פרטיים וחברים מעט נודניקים שלא מפסיקים להתקשר כי נגמרה האספקה. הוא מסתובב בין כל הנקודות האלה אבל מזכיר בהתנהלות שלו הרבה יותר חונך וחבר והרבה פחות איש מכירות. אחרי שהפיצה יוצאת מהתנור, ואתה מבין שהיא די מוכרת את עצמה, הסיפור ברור יותר. ישראל, מעצמת מגשים ומשולשים בהתהוות, חייבת לפחות סלייס שמנמנן אחד לנוסל שלה.
הוא שופע פירגון, ברמות שאתה כמעט סותם את האוזניים מרוב קיטש. לא מלכלך ולא נוטר, ומשמר אנרגיות חיוביות מהסוג שמתדלק עשרה תסריטים של קומדיות רומנטיות בהולמארק. הוא מלמד ומתדרך, מחמיא ומכווין, שואב הנאה סימטרית מלראות מישהו עושה, ואז לא מתאפק וקופץ מעבר לדלפק כדי להצטרף. ראיתי אנשי אוכל, לא ראיתי כאלה.
"אין לי שום רצון לגדול להיות מפלצת, זה לא מעניין אותי", הסביר, "כיועץ, היתרון הכי חזק שלי הוא שאני ממשיך ללוות אותך אחר כך, ולא מוכן לראות בעיניים קיצורי דרך או ירידת רמה. זה לא בשבילי". הוא מספר על "חברים" שמתפקדים כאכלנים סמויים ועל דיאלוג מתמשך ועקבי עם בתי הפיצה שעובדים איתו, אבל ברור לחלוטין שיש כאן פרפקציוניזם מובהק, ויכולת שחרור שעליה הוא עוד חייב לעבוד.
האישיות הזאת היא גם המנוע. "אני חייב לעלות, כל הזמן, כל פעם קצת, בדברים הקטנים ובשיעורים חדשים שאני לומד", תיאר, "יש אלמנטים מסוימים שממשיכים להשפיע, ואני לא מפסיק לעשות טסטים, מאתגר את עצמי ועוצר רק כשאני מגלה משהו, משפר עוד טיפה". הוא משווה את זה למדידת שניות של עצירת נשימה מתחת למים, ורגעי השקט האלה הולמים את התהליך. "בשבילי, זה אף פעם לא מספיק טוב, ותמיד אפשר לנסות שוב".
זה משפט מדהים, בהינתן שהבצק הזה לא רק "טוב", אלא מופתי, אבל בלעדי המשפט הזה אין גם בצק כזה. ככה זה עובד בכל תחום בחיים, כנראה, ומן הידועות היא שפיצה היא החיים עצמם.
הסיפורים שלו לוקחים אותך רחוק וסוער, מקטטת רחוב שכמעט השתלטה על סדר היום של קאזאן ועד הפיצה שכמעט הגיש לוולדימיר פוטין, מסיורים רגליים אקסטרימיים מאוד בניו יורק ועד החלום לשבור את משטר התזונה הקפדני של כריסטיאנו רונאלדו בכבודו ובעצמו. לאס וגאס ונאפולי, צ'כיה, המפעל שמוכר בצק פיצה *לאיטלקים* והארוחה שלא ישכח לעולם בברוקלין, כי הזיכרון הוא דמעות טובות.
כל אלה התכנסו לתוך תעודה מדהימה המבשרת על בחירתו לאחד ממאה אנשי הפיצה הטובים בעולם, אבל העיטורים המוזהבים לא מרימים אותו לריחוף. במקום זה, הוא מדלג על המדרכה של רחוב אחד העם ברחובות וחוזר עם סט תוספות שעתיד להיות הפיצה המשוגעת ביותר שתאכל בחייך. "זה קודם כל הבצק", הוא מקפיד להזכיר לך, "בלעדיו אין כלום", וכשהוא יוצא, הוא מצייר עליו ארוחת בוקר. אבוקדו ודוריטוס, גבינת סקי(!) וזסטים עוקצניים של לימון ותפוז. משם, זה רק אתה ותורת הקיפול, תורת ההודיה, ותורת תחינה לעוד משולש.
הוא מצטרף לשיגוע הזה, אבל בונה על ארוחת צהריים בסינית הסמוכה, שבירת שגרה, אני מניח, ממשטר ה"לפחות סלייס אחד ביום" שלו, וההרגל לטעום בצק חי ולודא שהכול איתו בסדר. כשאתה יוצא מהבית בשתיים וחצי בלילה, שום הרגלי אוכל אינם אקסצנטריים מדי, ושום מקום לא באמת חייב להיות מפואר בסדר העדיפויות הזה. "שמע, קח מחסן קטן ומטבח קטן, תנור טוב ואתה בדרך הנכונה", הוא בונה, "לא צריך יותר אם אתה מבין שהבצק הוא הלב".