הדרך החוצה ממתת חסומה. חמש שעות קודם לכן, שער הכניסה ליישוב הצפוני עושה מאיר אריאל ומנחש אותך בדרך לפתיחה כמעט אוטומטית, אבל עכשיו, כשצריך לעשות בדיוק אותו דבר, וההיפך, הוא מסרב לזוז ויוצר תור של ארבעה כלי רכב.
במונחי גוש דן, זאת שיירה חמודה שראויה למעט אמפטיה. במונחי הגליל, עם זאת, מדובר בעומס תנועה היישר לגלגלצ, אבל באופן מפתיע ובלתי ישראלי לחלוטין, אף אחד לא צופר ואיש לא זז. יש עמדת ש.ג נטושה ליד, והרבה מאוד שלטים שאף אחד מהם לא אומר לך מה צריך לקרות עכשיו. איפשהו, אצל מישהו, יש גם בטח טלפון או קוד או חבר שיודע להזיז דברים. עד שהוא יגיע, הכול תקוע.
ותקוע ברשות. כי חמש שעות קודם לכן נכנסת, ועכשיו הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לצאת. מבחינתך, שהשער הזה לא ייפתח אף פעם, ושהאוטו יחשוב אוטונומית ויעשה פרסה בחזרה לבוסתן.
רוח הקודש החילונית. מנסף במתת
ארז קומרובסקי הגיע ל-Haven ב-1 בספטמבר 2006, כשבועיים אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, ותוך תקווה אופטימית שהמספר הסידורי הזה יישאר סטטי, ושמיצינו את שדה הקרב אחרי פעמיים. האופטימיות הזאת נעלמה מחייו, ומחיינו, בהדרגה ובמתינות, ואז בבת-אחת, כשמאורעות המלחמה הנוכחית חשפו מנהרות תקיפה סמוכות כל כך, עד שהוא יודע לתזמן "ארבע דקות, חמש אם הם נוסעים לאט" מרגע הפקודה ועד רגע הקטסטרופה הפוטנציאלית.
יממה לפני המערכה הנוכחית, כשהיישוב מצא את עצמו עוד פעם ריק-נטוש-מפונה, הוא חזר לעסוק במה שחשוב, והוציא את המריצה מהמחסן. עשבים, בערימות, הלוך וחזור, למעלה ולמטה, לנכש ולנקות, להעמיס ולהזיע ולתת מקום לצמוח. כשכולם סגורים בבתים, הוא בבית הפתוח, מתחת לשמיים הפתוחים, מנהל דיאלוג פתוח עם האדמה שלו, ושלנו.
"כשנכנסנו לכאן, השכנים לקחו אותי ללקט תפוחים במעין טקס חניכה. הם רצו להראות לי מה זה להיות מתתניק אמיתי", שיחזר, "אספנו מה שנשאר אחרי הקטיף, פירות שהבשילו על העץ, שהם הדברים הכי טובים שיש כי רמת הסוכר הרבה יותר גבוהה והריח מדהים. כשהגיע האביב, ועמדתי מתחת לעץ תותים, טעמתי והבנתי שכנראה לא ידעתי עד אז מה זה טעם של תות עץ אמיתי. לא ידעתי בעצם כלום, וקלטתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד".
זה היה שיעור בהתפכחות ואימון פרופורציות מדהימים למי שכבר אז נחשב לאחת מדמויות האוכל המובילות והמשפיעות בישראל. עשרים שנה לאחר מכן, הדמות הזאת עיגלה אישיות וטיפחה מודעות ויודעת לצחוק על הכול, ובעיקר על עצמה. היא לומדת ומתפתחת בזמן שאתם שותים את הקפה של הבוקר, ובשנ"צ חולמת על מטבח נטול גבולות. בין ארז של אז לארז של היום, התבשל מטבח שלם. בימי שישי, זאת לא רק זכות להיכנס אליו, אלא גם רוח הקודש החילונית.
סדנאות הבישול שלו רצות כבר שנים ארוכות, והתייצבו לאחרונה על קצב נורמטיבי (מבחינתו) של שתיים בחודש, לערך. הן נפתחות בספונטניות יחסית, ונסגרות להרשמה מהר מאוד, ובאופן לא יחסי בכלל. הקבוצות הקטנות - שלושים בני אדם זה הרף העליון שלהן - ותג המחיר (900 שקלים לאדם) יוצרים פילטרים בילט-אין, אבל כל מי שחווה סדנאות אוכל במקומותינו יכול לדמיין בקלות מה הערך ומה התמורה כאן, ולהחליט החלטות. בזמן שהתלבטתם, רשימת ההמתנה רק מתארכת, ובצדק.
כך, בבוקר שישי, קבוצת ג'יפונים אורבניים מתפתלת בצפיפות ובאיטיות על הכבישים ההרריים של מבואות צפת וסביבותיה, עוצרת יחד באותן עגלות קפה, לוקחת ביחד את אותן פניות ומתאמת קמ"ש גם בלי לדעת שכל אחד מנהגיה רשם בוויז "בית הספר לבישול גלילי של ארז קומרובסקי". במפתיע, רובם ככולם מגיעים בזמן, ואפילו מצליחים למצוא חניה. אנחנו כבר לא בתל אביב Anymore.
קבלת הפנים היא רכבת הרים מהירה של ניגודים, עליות אנרגיה וירידות מתח. האוויר טוב כצפוי, ושלט קטן ("ארז") בכניסה אומר הכול בלי להגיד יותר מדי, אבל השביל הקסום שמסליל אותך למטה בהדרגה מסתיים באש, תרתי משמע. להבות אמיתיות וטמפרטורות שלבדן מחממות גלובלית, טאבון רוחש ובצקים שנכנסים אליו תמימים, ויוצאים ממנו פיצה.
בפנים, נפתחים ונסגרים אינספור בקבוקי יין של וולקאם, והמרפסת הקטנה מעמידה בפניך מבחן אכזרי של נוף ואטרקציות. מימין, המדינה היפה שסיפרו לך עליה, בגובה (840 מטר) שמעודד אותך להחזיק במשהו ובזווית שמעודדת אותך לפתוח את האינסטגרם. משמאל, שולחנות קטנים עם מגשים גדולים, ירקות בצבעים שלא זכרת שצומחים כאן ובצקים של אחד, אולי שמעתם עליו.
הכול יחד - האוויר והנוף, העצים והבית הטוסקנאיים, הכרובית הסגולה והשומר הצלוי ותבשיל העולש שקיבל על עצמו לשאת ערימות של לאבנה סמיכה - גורמים לך לא רק להרגיש בנוח, ולא רק להרגיש בבית, אלא גם לדעת שהגעת.
שטח ההתכנסות הוא הסלון והמטבח הפרטיים של ארז, ומספקים כבר מנקודת האפס את ההצצה המצופה לחיים עצמם. זאת לא גלריה ולא חלל מקצועי, לא אולם אירועים (אם כי גם את זה הוא עושה במשך שנים בהצטיינות, יחד עם חנן עזרן הגדול) ובוודאי לא מטבח ראווה מלוקק ומלאכותי. זה בית, ובית שעובדים בו. הצוות גדול, ועד שיסתיים היום הזה לא תצליח למפות ולספור אותו מרוב תזוזה. יש בו נערים ומנוסים, וחלקות תפקידים פלואידית, כיאה לצוותים כאלה, אבל הכול מתקתק-מתוקתק, נסמך על שנים של ניסיון ועל הבנה מוחלטת מה רוצים עכשיו מה נכון עכשיו.
ולכן, קודם כל פיצה ואז סלט, יין תוך כדי ובמקביל וכשהפאניקה שוככת מעט, אפשר להתחיל לדבר. "בואו אחריי", הוא קורא, "נצא לבוסתן". החלילן ממתת מוביל, לא תלך אחריו?
"זה היה אמור להיות בכלל סטודיו ליוגה", הוא מספר, ומתנצל כל פעם מחדש בפני בן זוגו מיכאל גלוזמן שמקבל בהבנה מחויכת גם את ההתנצלות וגם את ההתפרצות למרחב האישי, "אבל האדמה הייתה וואוו, והייתי חייב לשתול".
מתת הוא בוסתן אורגני אחד גדול, יער אכיל בין האלונים הגבוהים, וזאת רק חלקה קטנה שלו, אבל בשעה הקרובה היא גם הבמה וגם רחבת הריקודים של ארז. הוא מסתובב ומדלג, קוטף ותולש, מושך וחובט, מגיש וממליץ. ירוקים וירקות, פריחה ופרחים. הקבוצה מתהפנטת אחריו, בתוך הערוגות ולאן שיוליך. הוא מתכופף ומוציא מהאדמה סירפדים ועלי רקפת גבוהים, "לממולאים", סלרי וברוקולי, "כוסברה של הזקנות שיודעות הכי טוב" וחומעה, מצביע בכיוון כללי על פול וחומוס ונותן להריח מיורם, אזוב שכבר למד בפקולטה לבישום מתקדם והחליט על שינוי קריירה.
"הכול כאן זה דברים שאוכלים", הוא מנסה לתמצת, וכשמישהו שואל, חשוב לו לתקן ולהבהיר ש"אני לא מגדל. הם גדלים". אז, עם חיוך של פאנץ', הוא ממליץ לכולם לקנות שתילים ולשתול בגינה, "ואם אין לכם גינה, תעברו בית". ככה פשוט, והכי אמיתי שאפשר לקבל היום.
הארוחה השנייה של היום מתקיימת בחלל גדול ובו שני שולחנות ארוכים וקהילתיים שהוצבו מול מטבח שטח ביתי. איכשהו, כאן, ההגדרה הזאת הגיונית.
זה מתחיל כמונולוג, וממשיך בטבעיות לשיחה שעניינה טיפים ורעיונות ושידול לצרוך ירקות טובים יותר, "כי רשתות השיווק לא מבינות כלום". הוא מנסה לפרט מה אכלנו למעלה ומסביר בסבלנות שיטות צלייה וטמפרטורות, ממליץ על "עלים טריים שנותנים את החיים" ומשתף טיפ סודה לשתייה אחד, אבל הסצינה כולה מרגישה כמו שבוטיצ'לי יעלה סטורי מפירנצה ויסביר איך מציירים ובאיזה צבעים להשתמש. לכן, כששואלים אותו על "כמויות מדויקות", הוא מתקשה לכבוש את היצר ועובר הלאה. הגיע הזמן לבשל שוב.
אז, עוד עבודת ידיים של מכתש ועלי כי "פלפל לבן צריך להיות גרוס טרי", ועלי חסה שמקבלים גם קובניה ואריסה הום-מייד וגם צ'י כופתה לצמחונים ולנמנעים (אבל עם בשר חצילים "כי אני פרא אדם"). פטריות אלתית אפורה נדירות, קופצות למחבת באדיבות ניב זינגר, ואחריהן מגיעים סירים גדולים של דגים ותבשיל חמצמץ, ומגש אימתני של מנסף שמורכב מול עיניך לכדי חיזיון אור-קולי, ועור-כולי.
בחוץ, על הרחבה הצופה מערבה, נמזגות טיפות היין האחרונות ומוחלפות על ידי קומקום תה צמחים מקסים ופינג'אן קפה מריר, שיפנו מקום בבטן לעוגות שמרים חמות ולקערת-ענק של קצפת מתובלת בעדינות, כמעט בלתי מומתקת. ארז תולש עם הידיים פיסת עוגה ומדגים טבילת אצבעות מהי. "לא סכין ולא מזלג. רק ככה אני מרשה", הוא מדריך. כאן, עכשיו, נכתב ספר ישראלי חדש של נימוסים והליכות. נכתב בשוקולד.
"אני לא יודע מה זה בישול גלילי", הוא מדגיש, "שום מטבח ושום אוכל לא משתנה כי מישהו העביר קו איפשהו, והחליט לקבוע גבול. הדרוזים של לבנון מבשלים אותו דבר כמו הדרוזים של הגליל, וברמת הגולן מבשלים כמו בסוריה. גרים כאן המון אנשים וכולם רוצים לעשות משהו חדש, אבל אם אני לוקח את המנסף שלי לכפר למטה, מחזירים אותי חזרה ישר".
מבחינתו, מסורת היא אולי רומנטיקה, "אבל אנחנו כבר לא רומנטיקנים. יש אינטרנט ויש AI וכולם נוסעים כל הזמן. הפיצה שיצאה מהטאבון היא אולי גלילית, אבל היין שאנחנו שותים יכול להיות גם עולם ישן וגם עולם חדש. אני בכוונה מאתגר את ההגדרות כי ההגדרות לא רלבנטיות. הן חייבות להשתנות".
הוא נפרד מהאורחים בחום, מבהיר להם היטב שאפשר לחבק ומכיל כל סלפי וכל תמונה קבוצתית, מצליח להכניס עוד סיפור (על יחידת הפיצוח האכזרית של משרד החקלאות שמעתם?) ועוד ריכול ולשדר שהוא נהנה בדיוק כמוך. עוד פחות מ-16 שעות, האדמה של כולנו שוב תרעד. עד אז, תעצרו את העולם ואל תעזו לתת לשער להוציא אותנו החוצה.