ארז קומרובסקי וחנן עזרן משתוללים. אחד ראה ברשת מישהי שצולה רימונים שלמים על אש פתוחה והיה מוכרח לנסות גם, והשני הסתובב כנראה כמה שניות שלמות ללא 16 דברים לעשות והחליט לטגן ספינג'. מאפס כמובן. תייגו את שניהם ואל תספרו להם מי זה מי. ספק אם הם יודעים, ספק אם הם אי פעם ידעו, או בכלל רצו לדעת. אין ספק שזה לא משנה. בנפרד, כל אחד מהם הוא מופע יחיד גאוני. ביחד, זאת פשוט הצגה.
ארז קומרובסקי וחנן עזרן משתוללים. סביר שיש בשפה העברית חמש מילים שמתחברות למשפט יפה יותר - "הפסקת אש ועסקה לשחרור החטופים", למשל - אבל עד שהן יגשימו את עצמן למציאות, ועד שנתעורר מהסיוט הזה, ניקח את המילים שמתחברות טבעי, ללא מאמץ, חלק. מילים שאחריהן אין צורך עוד בדבר. בטח לא במילים נוספות. אין ראש לזה.
ארז, חנן, השתוללות. זה כל מה שצריך לדעת.
אין צורך במילים ארוכות. צפונה בנגה
כולנו הילדים של החורף הקודם. כל דבר שקורה עכשיו קשור. אין אסקייפ, ובטח לא אסקפיזם. אגדיל ואכתוב שאף אחד לא באמת רוצה לברוח מזה. כולנו נטועים בתוך, בפנים, ואם התמזל מזלך להתנתק לכמה שניות, רגשות האשם ידאגו לספר לך על זה, ולהעמיס מחדש את משקולת האשמה.
החורף הקודם, ברור, הוא גם החורף הזה. הכול מחובר, הכול מתחבר. לעולם האוכל הישראלי, שעדיין מתאושש מאירועים כמעט מדומיינים כמו הקורונה, ייקח שנים, בטח עשורים, לקום חזרה. אבל האנשים שעושים את העולם הזה, גיבורי מטבח שחיים בינינו, לא קמים בבוקר עם רצון להוציא גימלים, אלא מתעוררים לקרב. מתעוררים ומסתערים.
החורף הקודם, החורף הזה, החורף ההוא. הארץ עדיין פצועה ועצובה. מה שקורה פה הוא התחלה של נחמה.
"צפונה בנגה" הוא שיתוף פעולה מטאוריסטי בין צמד הבשלנים הוותיק ובין אנשי היין והאוכל של פר דרייר היפואי. הוא התחיל, כנהוג בישראל, במקריות מוחלטת - קומרובסקי מספר על חברה טובה "שהרגישה שיהיה חיבור" בינו ובין הבן שלה, ומתאר בתנועות ידיים רחבות, נדיבות, איך נכבש בבת-אחת על ידי קסמו של החלל, לא לפני שהוא לוקח אותך ביד לתוך הקירות והחדרים הפנימיים, והחדרים הפנימיים של החדרים הפנימיים - והמשיך, כנהוג עוד יותר בישראל, בטרפת הזמנות ותורים שהחזירה את שכונת נגה, ואת העיר כולה, לימי האופטימיות הקוסמית שלהן.
המקום (ה-ע-נ-ק-י, ממש עיר בלתי נגמרת של שולחנות ואנשים, אבל עיר עם אופי) לא מפורק, אלא מרוסק, מורכב מחדש ושבור בשנית ובשלישית. רשימת ההמתנה - אם היו מדפיסים כזאת - יכולה לנסוע בלי להיקרע עם הרכבת הקלה הלוך וחזור, הלוך וחזור שוב. בחוץ אנשים שרוצים להיכנס, ובפנים אנשים שלא רוצים לצאת, אז כשאנחנו כבר מתיישבים על הפינה של הבר, וחנן לוחש באוזן "אתה יודע, היו צריכים להרוג מישהו בשביל לפנות לך את הכיסא הזה", אתה קולט שהוא (כנראה) לא מגזים.
התפריט רומנטי. לא במובן המהונדס של אוכל קטן, נרות זולגים וצלחות שהרגילו אותנו לחשוב שהן צלחות דייט ראשון. לא לא, ההיפך ממש. רומנטי במובן של יצרי, אוכל שנוזל מהסנטר כי לא הספקת לסגור את הפה מהר מספיק, ולא הצלחת להכיל את העוצמה הזאת רחב מספיק. אוכל מרטיב, אוכל-אוכל.
נדמה לי שנתנו להם פה רישיון טיסה, או לכל הפחות רישיון כטב"ם. משם, הם הלכו וחפרו את הארץ ואת האדמה של הארץ, פרקו בפתח המטבח את כל מה שהם מצאו, והמשיכו הלאה, לסיבוב הבא. כשהכול התפקע, כשהכול קרא להם מהמקררים והמדפים, הגיע הזמן שלהם ליצור. לבשל.
הם לא מצלחתים ולא מבלבלים את המוח. אם כבר, הצלחות מסתכלות עליהם במטבח, ממעמקי הערימה, בדיוק כמו בספר של מאיר שלו, ומתחננות שייקחו אותן החוצה, לסחוב קצת את האלונקה השמחה הזאת. לפזר אושר.
הוא משתנה כמובן, אי אפשר היה לחשוב אחרת, אבל כבר הספיק לפתח אופי התמכרותי בקרב הסובבים. לחם זיתים פוגאס סטייל (38 שקלים, 24 לחצי לחם "על סכין"), ספיחה בשר עם חצילים וטחינה, צנוברים ופטרוזיליה, לחם ממולא תרד ומנגולד מכפר מנדא וגבינת ג'יבנה צפונית עם יוגורט כבשים גם, שהוא - סליחה מראש לעסקנים ולחשבי השכר וההכנסות - ארוחה בפני עצמה. ממש כך.
ליד, מתקיים סט של צלחות קטנות (32 שקלים) ובהן ממרח תפוחי אדמה כמעט מכושף - ספק פירה, ספק קרטושקעס - טחינה ושמן זעתר, שום קונפי וחריף שרוף.
שנכתוב את המובן מאליו? ארז קומרובסקי עושה לחם. יותר מזה, דוקטור, לא שמעתי כלום.
אחרי הבצקים, מגיעים שיגועי האש, שעשועי קומזיץ של שניהם שמחברים יחד ראש מרחף עם ידיים שיודעות לחשוב בעצמן. זה צבעוני וסקסי, מקורי מאוד ובעיקר, המילה הנשכחת הזאת, טעים.
סלט ירוקים מורכב על המקום על משטח עץ מסיבי בפתח המסעדה, בדיוק כמו בקייטרינג המשותף שלהם. יש בו הכול, כולל "מילפיי קריספי של בצק עלים", ולדבר על סלט ירוק זה קצת מוזר, אבל בחיי שאין כמוהו חמוץ וטרי וחי ובועט.
משם, ממשיכים הירקות, ומי שמבין מספיק, יודע שהם הפוקוס. קולורבי עם סלקים צהובים ותפוזים, ארטישוקים עם צלפים ואנשובי וגבינת ריקוטה טרייה (78 שקלים) מוגשים בתוך סבך זרדים וענפים שהספיקו להשאיר אחריהם טעם, מרק פריקי בציר עוף עם תרד טורקי, ולפתות שנפרסו ושופדו ונכנסו אף הן לאותו ציר, או מסבחה עם תטבילה ולחם אקמק. זה כאוס, כאוס שמח.
"העיקריות" מביטות עליך כמעט בצער, יודעות שמישהו אמור לשים גבול למשתה הזה, ויודעות שאף אחד לא שם.
פטריות ירדן, למשל, מקבלות חמאת עזים,תפוחי אדמה בפחמים ופקורינו. קלמארי, לעזאזל, יושב עם חוביזה וריבת הדרים. פורל מהדן נהנה גם מלימון וגם מערמונים. תבשיל לחי עגל וזנב שור נשבר עם עשבים טריים, כתושים, ושיפוד שקדי עגל מוגש עם עולש לימוני.
הרבה אומרים עונתי, הרבה מדברים איתך על "חומרי גלם", מוסיפים "חקלאות" ו"חקלאים" כלאחר יד. כדאי שיבואו לפה.
מדובר במופע מקומי של זוהר צפוני, לא פחות, ובתוכו שניהם מסתובבים ויוצאים, שולטים בהתרחשות כמו שד"ר אמט בראון שלט בדלוריאן של מייקל ג'יי פוקס - בביטחון מוחלט, תוך כיפוף של כל החוקים, וכל מה שחשבנו שאפשר כעת, אבל עם הגעה מתוזמנת הביתה.
כשאפשר, ואפשר, הם יושבים לשתות משהו ומפטפטים עם כל שולחן בבית. חלק מהאורחים הם מכירים, את כל השאר הם יכירו עד שהערב יהפוך ללילה, ועד שמדפי היין העמוסים של הפר דרייר יזעקו ריפיל. בין לבין, הם גועשים ספונטניות. הרימון המופלא ההוא והספינג' כמובן, אבל גם "פיתה דרוזית" עם שוקולד ובננות צפוניות, גירסה מקומית של פורטוקלופיטה תפוזית ומקורמלת וטארט יש מאין שאתה לא יודע אם הוא קינוח או פתיח, מתוק או מלוח, וזה כל הסיפור שלו בעצם.
הם מזיעים את עצמם ומחייכים את עצמם. מצטנעים למראה התנפלות ההמונים אבל גם חשופים מספיק בשביל להודות שנשכח מהם כמה עבודה זה מסעדה. יומיים בשבוע הפכו מהר מאוד לשלושה (שלישי-רביעי-חמישי, עד סוף ינואר) וגם אלה, כך נראה ומרגיש, לא יספיקו. ארז קומרובסקי וחנן עזרן משתוללים, אל תעצרו את העיר, ואל תעזו לרדת.
צפונה בנגה, מסעדת החורף הצפונית של ארז וחנן בפר דרייר, שלישי-רביעי-חמישי, עד סוף ינואר (כנראה, לך תדע), בת עמי 7, מתחם נגה, תל אביב