השעה 21:02, והטלפון מתעורר לחיים בפעם הראשונה וצורח את כל מה שחסר לו. הערב הזה גם ככה שבר כל סטטיסטיקה אפשרית, כך שהתזמון מובן והווליום מתקבל בהכנעה. התראה, התרעה, והראש כבר מנסה לעבד מידע ולהבין גם לאן ללכת, וגם כמה הגיוני לא לקום מפה לעולם. אפשר להבין אותו.
מסביב, מספיק אנשים עושים את אותן תנועות בדיוק - לגימה מכוס היין, הצצה להנחיות פיקוד העורף, וחוזר חלילה - ומספיק עיניים נפגשות בנקודת התורפה שבמרכז שולחן האבירים הגדול, ומשדרות על אותו תדר, ובאותה שפה. אם אני מבין נכון את העברית הזאת, מדובר בשילוב כחול-לבן קלאסי של "נשרוד את זה ביחד, אל תדאגו" יחד עם "כן, גם אנחנו לוקחים את האוכל למרחב המוגן, ושיישרף העולם".
הטקס הזה נמשך עד 21:15 בערך, ומשחרר אותך בסופו של דבר בחזרה לשגרה. היה טיל, ואיננו. כמו כל הנוכחים בכרם בר יין, וכמו כל מי שנמצא בלילה הזה בתחומי קריית ענבים, גם הוא הבין את המובן מאליו, ועשה את המוטל עליו. אחורה פנה, ולך תחפש.
רפי כהן עושה עכשיו אוכל, ושום מלחמה לא תחדור את כיפת הפלדה הזאת.
חופש ושחרור. כהן בכרם
החיבור בין כהן לקבוצת הרים פובלש לפני חודשים ספורים, ונהנה עכשיו מפרץ יצירתי של חופש ושחרור, הנאה הדדית ואנרגיות טובות. אין כאן צורך בגישושים ולא בבדיקת גבולות. מצדו ומצידה, נדמה לי, גבולות הם ממילא מונח מגביל. כשמתעלמים מקיומם, כשמדלגים מעל הגדר, שם ואז מתחיל הדבר. והנה האש.
המהלך הרשמי היה ארגון מחודש למטבח של נורה, מסעדת הדגל הבשרית של הקבוצה, אם כי גם כאן לא היו הגדרות ולא נדרשו אותיות קטנות. אם היה חוזה, אם היה הסכם רשמי, הרי שנכתבו בו המילים "תנו לו", ואחריהן חתימות מסולסלות וקולות רגליים שפוסעות אחורה, נסוגות באופן אסטרטגי. אין דרך אחרת ואין שום סיבה למיקרו-ניהול. אתה לא מתעל אנרגיה אטומית בשביל לחמם מים לקפה, ולא נותן לצייר אימפרסיוניסטי לצבוע בתוך הקווים, ועל פי מספרים שהגדרת מראש.
לכהן ממילא אין קווים ואין מספרים. יש לו, אבל, צבעים ששום קשת לא מצליחה לשחזר.
הוא מתנגד עמוקות למונחים נודניקיים כמו "קאמבק". מבחינתו, הוא לא הלך לשום מקום ולכן גם לא חזר משום מקום. הוא מותח קו בישולים אחד בלבד, גם אם מפותל, מימיו בירושלים דרך מסעדת רפאל ועד השנים שאחריה, בהן ייעץ והכין ונהנה לפעול מתוך נקודת הבסיס שלו, מהבית הפנימי.
העניין הוא שבכל השנים האלה, היית צריך להיות בר-מזל כדי לאכול את האוכל שלו. להיות במקום הנכון ברגע הנכון, ולהודות לאל הנכון ששם אותך שם. עכשיו, לפחות לעוד ערב אחד (שני, 23 במרץ), יש לך הזדמנות רשמית-פומבית להיות שם. זה סולד-אאוט, כמובן, ולכן הכול כאן תיאורטי, אבל אם תלחצו חזק מספיק ורועש מספיק, אולי הסיפור הזה ייפתח לעוד פרקים. מהערב הזה, ומהעיניים שלי, קשה להבין איך יצליחו לעמוד בפרץ, ואיך אפשר בכלל לנסות, או להפסיק. פעם בשבועיים, פעם בחודש, פעם ברבעון, מוכרחים להמשיך לנגן.
הדרך לכאן מוזרה. המלחמה לקחה כביש ידוע לשמצה שכולו פקק, הורידה ממנו לפחות מחצית מכלי הרכב השועטים עליו ביומיום ופתחה אותו לחלוטין, אבל באותה נשימה גם הוסיפה סטרס ודרמה ודרשה ממך לנסוע עם שליש חלון פתוח, כדי שתשמע היטב את הרגע שבו היקום מורה לך לרדת לשוליים ולהתכופף. כביש מלחיץ נהיה פתאום סיר לחץ, ו-120 קמ"ש מרגישים כמו נסיעת זחל"ם מימי השיירות לבירה.
כשאתה כבר מגיע לכיכר הענקית המובילה לתוככי הקיבוץ, הידיים מתרגלות מחדש להגה והעיניים מתאקלמות לחשיכה. הכול דומם, הכול כהה, עד ששרשראות האורות של הכרם מסמנות לך פסי נחיתה. אין חניה, כורז מספר בלתי פרופורציונלי של שלטים שנועד כנראה למתנפלי הפחמימות של הבוקר בהרים בייקרי הצמודה. עכשיו, בשבילך, הכול כחול-לבן, והרשות נתונה. יש מפרץ, יש מפלט, יש מקלט.
בפנים, החלל המקסים פועם כך שישמעו אותו ויראו אותו. יש חצר חיצונית לאנשים שהצליחו איכשהו להתרגל לאוויר ההרים הצלול (והקפוא) ויש אולם פנימי עם תקרת שחקים וקיר יין שמטפס עד אליה. חם פה, בקטע הכי נעים שיש, אבל לא רק בגלל העיצוב היפהפה, אלא גם בגלל האנשים, משני עברי הביזנס. צוות מצד אחד, אורחים מהצד השני, ושניהם יחד מדברים ללא צדדים כלל. יכול להיות שצריך לצאת קצת מתל אביב כדי לחזות בפלא הזה.
כהן עצמו על זה. הוא לא בא להפגין טאלנטיות ובוודאי שלא לדגמן. מבחינתו, כל פעם שהטלפון מעז להתרומם ולנסות לצלם אותו, כוכב נופל מהשמיים לתוך היער הסמוך. זה ערב בהיר, וכוכבים רבים בוהקים אותו, כך שעד סופו יהיו הרבה נפילות, והרבה תמונות. ממעמקי המטבח ובפרונט של שולחן הדגים הנאים והפס הקר, עם הגריל והאש, הכוסות והצלחות, הוא מגיש ומפלט, מסביר ומלמד ולא מבין מה הדרמה הגדולה. כולם נושאים עיניים, כולם סופגים, כולם לא מאמינים שזה קורה להם.
האוכל, אם צריך בכלל לדבר עליו, מבהיר מצוין מה זכרת ומה לא תשכח לעולם. מקצוות השולחן העיניים של כולם מדברות רפאל ולא צריכות מילים או כתוביות. מי שבוגר מספיק, יודע. מי שזקן מספיק יודע עוד יותר טוב. כל השאר יכולים רק לקנא, ולנסות להשלים פערים עכשיו. נדמה שזאת בדיוק הכוונה שלהם.
התפריט נבנה כהבטחת "מהים לצלחת" (13 מנות בסך הכול, 65-250 שקלים), אבל בזמן שכותרות כאלה ניתנות חדשות לבקרים במיליון מקומות אחרים, כאן מוותרים על הוואנבי ופשוט מקיימים הבטחה. צלחת אחר צלחת, קערה אחר קערה, אתה מביט וטועם ומנגב וטובל ויודע לאשורו, בלי צל צלו של ספק, דבר אחד בלבד - גם אם כולם יקבלו את אותם חומרי גלם, רק פה, רק אצלו, יהיה טעים כזה.
וזה כל כך טעים. "טונה של הים" נקצצת עם שקדים ירוקים, פלפל חריף ושמן זית. פלמידה לבנה נכבשת עם עלי שמור בר ומצטרפת לסלט בועט של סלק, עלי חזרת וקרם פרש. אנשובי טרי מטפס על פרוסה עבה של לחם כפרי ושכבה עבה בהתאם של חמאה רכה, ובצד סלט עגבניות פיקנטי. אתם צריכים להיות מנותקי קשר, ומנותקי חיים טובים, כדי לקחת את המילים האלה כפשוטן, ללא הקונטקסט של מי עשה אותן.
אחר כך ארטישוקים רכים למחצה, עם יין לבן ופסטו עלי חרדל מהרי ירושלים ופרמזן עמוקת טעם, כרישה בחמאה מלוחה ופונדו גבינות. טורטליני חלמונים וגרוייר. עלי גפן ממולאים *כמו אז*, עם חמאה חומה ויוגורט יווני וצימוקים אוזבקיים. תבשיל כהה של חובייזה ועולש בר וחומוס. דובר סול עם בצל ספרדי, מעבורת של חמאה וקרם תפוחי אדמה שאל תעזו לקרוא לו פירה.
עוד יין ועוד קוקטייל, קינוחים מהידיים המצוינות של אורן חיו שבעצמם התחשבו בנסיבות ובהתרחשות, ובשלב מסוים אתה מבין שאנשים פשוט לא רוצים ללכת. אפשר להאשים אותם?
המגנט של כהן משך לכאן אנשים מהסביבה ואנשים מהבירה הקרובה, אבל גם לא מעט נהגים מהמרכז, ומעבר לו. היו כאן דמויות אוכל שמחות, וטבחים שזכו לעבוד אצלו, לגדול, ולהתגעגע. באופן רשמי, זאת הייתה רק ארוחת ערב. בכל הגדרה אחרת, עם זאת, זה היה נשף. מאורע. משהו שתזכור אותו ושתדבר אותו ושלא תצליח להפסיק לכתוב אותו. 1,079 מילים, אנד קאונטינג.
כי כשקמת בבוקר, בצל האזעקות והמבזקים, הכותרות והאיומים, עוד התלבטת. החיים כאן גורמים לך להתלבט ככה גם בלי קשר למלחמה, וביתר שאת כשהיא משתוללת בחוץ. אז, כשנכנס לך מספיק שכל לראש כדי לנהוג בלי שום שכל בראש, ועם תקווה במקום דלק, ידעת שניצחת. לערב אחד, ללילה אחד, לרפי כהן אחד. אבל איזה ניצחון זה.