אם המציאות מספקת לנו חיספוס ומועקה, מחנק ודמע, מה נשאר חוץ מלחלום קצת, ולדמיין?
על אלנבי, בערב שישי, אתה עושה בדיוק את זה - חולם הרבה ומדמיין עוד יותר. רואה בעיניים את הרחוב הזה חוזר להיות, ובכן, רחוב, ולא עיי חפירות ומגרש משחקים לקרדיות אבק. מרגיש בעצמות הרועדות קלות את הרכבת הקלה נוסעת עליו, נוסעת ממש, ולא רק כסלוגן של "בקרוב". מפליג בחזיונות ורואה את העיר ואת הרכבת ביחד עם סוף השבוע וערבי שישי, כמו בכל מקום נורמלי בעולם, וכמו שהמקום הכי לא נורמלי בעולם צריך.
אתה מפנטז על רחוב חי וקיים, רועש במידה, שאפשר ללכת עליו ולבחור מה לעשות בו בלי מידה ובלי שום אמת מידה. ופיצה גם. חייבים פיצה, ופיצה כבר יש.
אוכל, מלחמה. פיצה קוטה
Cotta (מבושל, באיטלקית) היא המקום החדש של נרקיס אלפי ושלי גרבלר, הנשים המצוינות מאחורי ביינה המצוינת, המרוחקת כ-24 צעדים בלבד, מעבר לפינה. הן ספרו, והרגליים שלהן לא יפסיקו לספור, יודו לאלוהי הנדל"ן המוזרים של תל אביב על הנכס הקרוב, ועל המזל הטוב שאיפשר אותו.
וכשאומרים "מזל טוב", מתכוונים לפתיחה בזמן מלחמה, ולכן גם לשיפוצים בזמן מלחמה ולהרצה בזמן מלחמה, להדרכת צוות עם אזעקות במקום מילים ולבניית תפריט שחלק מאבות המזון שלו הן חוסן לאומי ושברי יירוט. כשאני קורא להחלפה מיידית, ראש בראש, של פוליטיקאים באנשי אוכל, לזה בדיוק אני מתכוון. כל השאר יכולים לדבר, כאן עושות.
המקום הזה מתחיל, מושק, כמדד הקוליות העירוני. הוא נון-שאלאנט ובלתי מעייף בשאיפותיו וביומרנותו. שמו כאן כסף והרטיבו מלט עם זיעה, אבל זה לא מעוצב-מלוקק ולא מחפש להחזיר השקעה של מיליונים ומיליונרים. בעיר שמתאמצת מאוד בשנים האחרונות להפריד בין בעליה ותושביה, בין מי שיכול לצוף ומי שנאלץ לשקוע, נקודת הפתיחה השפויה של Cotta מרגשת.
זאת לא פיצריה, וגם ההגדרה כמסעדת פיצה לא לגמרי תואמת את מה שקורה כאן. אם צריך הגדרות, ואם חשקתם בתיאום ציפיות, אפשר ללכת על בר אוכל איטלקי-ישראלי שיש בו גם פיצה, ומקום שמקבל יפה גם משפחות (בשולחנות הקז'ואליים שפוזרו על המדרכה ובחלל הפנימי) וגם דייטים (על הבר הצדדי או באחת הפינות הצדדיות) ויודע לעשות גם שכונתי וגם סקסי.
נדמה לי שהמפתח לזה הוא הימנעות מכוונת מהנדסת אווירה מאולצת וכפויה, ושחרור מוחלט למה שיבוא. הקבלה הזאת, לבדה, עושה נעים. את היתר, ממילא יעשו האוכל ויעשה היין.
התפריט קטן - שבע פיצות, תשע מנות, שלושה קינוחים ותזמורת כלי נשיפה של יין ואלכוהול - אבל כפי שניתן היה לצפות מהנפשות הפועלות, הוא לא מגביל ולא מכנס, אלא גורם לך להתמקד, ואז להתפזר בתוכו בשמחה, וברעבתנות. פיצה, מעצם טבעה, תהיה כאן על כל שולחן, אבל בהחלט אפשר לדמיין כאן חבורות בלי מגשים כלל, ועדיין עם אוכל מצוין, והרבה ממנו.
זה אומר צלילה לחלק התחתון של התפריט, ולסדרה של עצירות חובה מבוססות ירק וגבינה. אלו מנות בגודל בינוני עם מחירים (32-82 שקלים) שדורשים הוכחת ביצוע ולכן כיף לגלות את ההוכחה הזאת בכל אחת ואחת מהן. פוקאצ'ה מצוינת עם חמאה מתובלת בדואה ובדבש. סלט עגבניות עם פטה וחומץ תאנים. צלחת נקניק ובוראטה עם "סוכריות" עגבניות, ואז מנות-כוכבות של ממש בדמות שומר צלוי עם חמאת הדרים ועשבים, חציל עם הרבה מוצרלה ועקיצות קטנות של צ'ימיצ'ורי עירית, קישואים צלויים עם ויניגרט שום וריקוטה סמיכה ורכה בדיוק במידה וגם קרוסלת רטטוי של פלפל וחציל עם יוגורט כבשים ויכולת להפנט אותך עוד לפני המזלג הראשון.
פיצה?! מסתבר שהגענו למסעדה צמחונית מעולה, בלי לדעת בכלל.
אבל פיצה יש, ופיצה תהיה, ופיצה איך אפשר בלי. אלפי מספרת על מסלול ארוך בדרך לבצק הנכון ולתוצאה הנכונה (וברור לכל שומע שהיא לא תהיה שלמה לחלוטין עם התוצאה, כנראה לעולם). זה מונולוג ששומעים מכל איש פיצה שמחליט להשקיע בעצמו וללמוד את המלאכה, ומונולוג שעצם קיומו הוא תו-תקן למקום. בצק חם שיוצא מהתנור עם גבינה נמסה עליו תמיד יעבוד עליך, אבל יש כאלה שאתה יודע שיעבדו יותר בשבילך.
כאן, הוא דק יחסית אבל נאפה פעמיים ולכן יציב יותר, שחום יותר, עם בועות פנימיות בהירות ובועות חיצוניות של טעם תנורי לוהט. עליו (72-94 שקלים), נערמים אנשובי וחריף ירוק, תפוחי אדמה עם ריקוטה והדרים, פטריות טריות עם בשמל או פפרוני בקר. שתי האחרונות - רוטב עגבניות עם ארטישוק וסטרצ'טלה ופיצה לבנה עם פרשוטו, מוצרלה, מייפל, אגסים וארוגולה - זרחו אפילו עוד יותר, עם תחתית חמה ותוספות שחלקן הועמסו לאחר היציאה, בואכה חווית טמפרטורות ומרקמים, קראנץ' וקרם, מושקעת וגבוהה.
הסיפור נחתם עם קינוחי-יציאה (42-46 שקלים) בוגרים ומתוקים במידה שחלקם שעשוע מקורי (פנקוטה מוקצפת עם טופי ארל גריי ופקאן), חלקם טייק על קלאסיקה (עוגת שוקולד וטונקה) וחלקם סנסציה ברורה (גלידת פאי לימון עם מרנג שזוף מלמעלה, אם כבר מדברים על מרקמים וטמפרטורות), ועם יכולת עירבוב מצוינת של ורמוט ועוגני קוקטיילים.
כל אלה, ביחד, מאפשרים לך להרכיב ערב של פיצה וערב של סלט ודברים טובים ובקבוק יין ליד, שולחן גדול עם הרבה צלחות ושולחן קטן עם פיצה אחת וידיעה ברורה שהשאר יחכו בסבלנות לפעם הבאה. זוג שהגיע רק להגיד שלום, "בלי לאכול כלום ורק לדרינק", למשל, היווה הוכחה מוחלטת לכוח האיפוק האנושי. לחמש דקות, לפחות, עד שהוא נשבר. קשה להאשים אותו.
הפינה המפורסמת שמורידה את אלנבי לתוך רחוב גאולה תמיד נתנה לך אופק של ים, וזווית הליכה בכיוון אחד, עד שהרגליים נוגעות בחול. עכשיו, עם Cotta, יש גם לאן לחזור. זה לא חלום, ולא צריך לדמיין כל דבר. חלק מהסיפור כבר קורה כאן סביבנו. השאר עוד יגיע.
פיצה קוטה (Pizza Cotta), גאולה 44, תל אביב