קרני השמש של יום חמישי התנהגו כפי שהן מתנהגות תמיד במהלך מה שנקרא כאן "חורף", ושטפו את רחוב טשרניחובסקי בתל אביב, מפזרות לאורכו צבעים בהירים ואופטימיות מתונה, מהולה במציאות הלא מתונה בכלל. חמישה ימים שלמים של מלחמה, אז האזעקות וההתראות הוטמעו כבר במעגל המנטלי הפנימי של תושבי השכונה, וכל אחד מהם סימן כנדרש את נקודת המפלט-מקלט הקרובה אליו, למקרה שהן שוב יציקו. עד שזה יקרה, אפשר לצאת שוב החוצה ולחלום כמה כיף פה כשזה לא קורה יותר.
יחסית לתדמית המנומנמת והסולידית שלו, מדובר ברחוב אסטרטגי למדי, שמשכיל לחבר במסלול המעוקל שלו כמה נקודות מפתח בלי לעשות עניין מעצמו, ובלי לדרוש שיחברו בשמו אגדות אורבניות. מדיזנגוף סנטר דרך גן מאיר, משוק בצלאל ועד למחפורות העמוקות של אלנבי, עם עצירות חובה אצל ג'וני ואצל שטפן, כמובן, מדובר כבר פחות ברחוב ויותר במסלול הליכה ליודעי דבר שסונכרן לגוגל מאפס על ידי תיירים שהיו וביקרו וחזרו כדי לספר על "המטמון הסודי שלא הכרתם" (אם כי בימים האלה לא באמת ברור מתי הם אכן יחזרו לכאן כדי לספר לנו שוב).
שם, בסופו של המסלול - כי כל מסלול צריך הרי שיא - מחכה ביינה.
אופטימיות מתונה. המבורגר המלחמה של ביינה
כמעט מיותר לחזור על המשפט השחוק והקבוע שלי בימים כאלה, אבל מישהו צריך להכיר סוף סוף בכוחם ובערכם האמיתי של הנפשות הפועלות, ולתת לאנשי האוכל של ישראל לנהל פה הרבה יותר מרק אוכל, וכנראה את המדינה בכבודה ובעצמה. אנשי, ונשות. מאז הקורונה המוסכמה הזאת איננה ניתנת לערעור, ובגלל שאנחנו מתעקשים לקבל הוכחות ולהיבחן במצבי קיצון, באה המלחמה וסיפקה את כל הקבלות האפשריות, לצער כולנו.
כעת, כשזאת מלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה עד כדי כך שכולנו כבר לא יודעים איזו מלחמה זאת, מגיעים אותם אנשים ואותן נשים בדיוק כדי להזכיר לנו מה שראוי היה לא לשכוח - חוסן וחיוניות, תושיה ותקווה, אחוות לוחמים ושותפות גורל, עוד לפני שהצלחות עצמן מגיעות, ולפני שנמזג משהו לכוסות הקטנות האלה שנועדו לטשטש הכול סביבן.
נרקיס אלפי ושלי גרבלר הן רק דוגמה, כמובן, אבל וואוו כמה שזאת דוגמה מושלמת.
המלחמה הזאת תפסה אותן בעיצומה של פתיחה קרבה ומרגשת של "פיצה קוטה", מסעדה איטלקית סקסית וחצופה שהתמקמה לא רחוק מביינה, ותוך כדי ההבנה שהאחות הגדולה מתקרבת לאט אך יציב לחגיגות יום ההולדת השלישי שלה. במונחים גילניים, מדובר במסיבת גן. במונחים עבריים, ארץ-ישראליים, שלוש שנים הן דור וחצי ועוד קצת.
כך, הדלתות של החדשה נותרו סגורות וההשלמות הסופיות נעצרו (מבעד לחלון ניתן לראות אבל את מכתבי הארנונה של העירייה, כי הרי יש דברים שאף טיל בליסטי לא יעצור), בעוד הדלתות של ביינה עצמה שוב נטרקו. חומרי גלם הלכו לפח ועובדים הלכו להוריהם ולמפקדי המילואים שלהם, ובשלב מסוים נמאס, אז הוחלט על מסיבת סוף עולם קטנה, ובליבה המבורגר. המבורגר מלחמה. יש על המדינה הזאת, תגידו?
"בא לנו לעשות לכם קצת שמח, ותכלס כולנו צריכים קצת להתאוורר", נכתב על ההזמנה, עם RSVP הכרחי של "יש מרחב מוגן סמוך" והבטחה הכרחית עוד יותר לצ'יזבורגר וליין ולאפרול ולעוגת גבינה באסקית. יש דברים שכל אחד מאיתנו סוחב בתיק בדרך למקלט. כאן, פשוט, שיחררו את סדר העדיפויות הכבד לחופשי, והתמקדו במה שחשוב באמת בימים האלה. פחות דרכונים ומזומנים, יותר אלכוהול ופחמימות. עדיף.
אפשר לדבר על האוכל (מעולה, בדיוק מה שנחוץ) ועל הלחמניות הרכות שנאפו במקום (חמות, ביתיות, אפילו מרגשות), על השילוב המטנף בשמחת חיים של איולי טרטר וצ'דר ומלפפון חמוץ פריך. אפשר לנבור בבשר הבקר ובקציצה העבה של הטונה האדומה, להיזכר פעם נוספת כמה כיף בלתי מתיימר זה שפריץ אפרול וקמפרי, ואיך באסקית אמיתית לא דורשת כלום מלבדה (ומפרלינה אגוזי הלוז של המקום, ברור). כל אלה קרו והתרחשו ושימחו, היו טעימים כפי שניתן היה לצפות מאחד המטבחים השווים בעיר, ושיכרו כפי שכולנו צריכים להיות עכשיו.
אפשר, אבל זה מפספס את הנקודה. כי ביינה פתחה דלתות צהריים לא רק לקהל שלה, אלא גם לעצמה, מבהירה לו ולה עד כמה מסעדה, כשהיא טובה באמת ונטועה בסביבתה באמת, היא לא רק מסעדה, ועד כמה המונח "חיונית" רחב, וגורף בדרכו הרבה יותר מפועלים חרוצים וקשי יום במפעל תעשייה צבאית. לפעמים, כמעט תמיד, חיוני שיהיו כאן גם חיים, וחיוני שהחיים האלה יהיו עם המבורגר ביד אחת וכוס יין ביד השנייה, כי אחרת איזה חיים אלה, לעזאזל, ועל מה בדיוק אנחנו נלחמים.
בפופ-אפ החד פעמי הזה המשוואה הזאת שוב הוכיחה את מה שלא צריך היה עוד להוכיח, וגם האזעקה של 13:42, בשיאו של הג'וס ועם כל מפיות הנייר האפשריות, לא הרסה. הערב, הדלתות של ביינה ייפתחו מחדש, מינוס ההמבורגר, פלוס כל מה שעושה אותה היא. על פי כל אמת מידה אמינה, השמש אמורה לשקוע ב-17:43. על פי כל מה שאני יודע, השמש תזרח על הרחוב שלה גם הרבה אחרי.