זהירות שלא להקיא

מי שמחפש רושם ראשוני מפיל, יחליק הישר לזרועות הסירנות של עולם האוכל הישראלי, תמימות למראה ומגרות בניחוחות התבלינים שלהן. המלך של כולם הוא המפרום - מאותם מאכלים שתאספו אל קיבתכם ללא יכולת להתנגד. רק לאחר שהצלחת נוקתה בסיוע חלה טרייה יתחיל החיפוש הנואש לכדורים נגד צרבת, שהרי כל מנה שכזו מאפסנת בתוכה חצי בקבוק שמן בלי למצמץ.

ועכשיו, בואו נפתח לכם את התיאבון: הארוחות השוות ביותר

מערכת וואלה! בפרויקט מיוחד: הדברים שתמצאו בגן עדן

מערכת וואלה! בפרויקט מיוחד: הדברים שתמצאו בגיהנום

השמן הוא לא האויב היחיד שקם עלינו לכלותנו. קרובה רחוקה שלו היא המרגרינה, צרה צרורה שקשה לזהות ממבט ראשון, ורק אחרי כמה ביסים לא נותר ספק. ידה בכל: מאפים עם פוטנציאל, עוגות שוקולד ואפילו ג'חנון ביתי ככל שיהיה. גם אם קניתם מהאופה השכונתי הנחמד, סיכוי טוב תמיד קיים למרגרינה, המשולבת בגלל מחירה, הנמוך משמעותית ממחיר החמאה. הטעם נפגם בהתאם, רמת הכולסטרול מאמירה ונסתם לו הגולל על היציקה שהתמקמה בקיבה.

ארוחה על טהרת ה"בריאות" היא אולי נטולת סיכוני כולסטרול, אבל נעדרת שמחת חיים. הבריאות סימאה את החברה עד שזו חדלה להבחין בין טעים, לבין אוכל של תוכים ובדרך ההנאה מהבליסה הלכה לאיבוד, מותירה מאחוריה העמדת פנים ריקה. מנות כמו הכוסמת, אינן אהודות על איש למעט שטופי מוח, שקרנים פתולוגיים ותתרנים. ריחות הכוסמת מזכירים בית חנוק בכפר פולני בשילוב גור שחזר רטוב מהגשם. שוטפים, משרים, מוסיפים מלח ותבלינים זה כמו כוסות רוח למת.

כל פודי אמיתי מנסה להנחיל לצאצאיו את התורה מינקות. ילד שמתחנך על פירות ים, שיתמכר לכמהין ויעדיף קורדון בלו על שניצל. אבל גם כאן, אין מזור. אם הצלחתם להוציא לפועל ארוחה כזו ופיזרתם עליה ממון רב, עשוי להתממש הסיוט הנורא מכל: הילד מסרב לגעת בדליקטסים שעל השולחן. הוא רוצה פסטה עם קטשופ ורואה במולים אויבים ולא את החברים שהינם. אין דבר נורא יותר מלהסתכל על הילד שהצליח להכניע אותך ומעמיס הררים של קטשופ על פסטה רכה מדי, ולא שוכח לנקות את הצלחת.

נקודה בעייתית נוספת בארוחה כזו, היא פירות הים עצמם. הם מילה נרדפת לאנינות טעם, וחברי מועדון המעריצים אוהבים לקטול את האחרים בבורות קולינרית, נחיתות ועוד. ובכן, מישהו צריך לצעוק שהמלך הוא עירום, בעיקר עירום מבשר. כי כשמגיעה המנה לשולחן, המאמץ רק התחיל. הרבה התעסקות ויזע מושקעים כדי לפלות כמה חתיכות בשר עלובות. כל אוכל שהתעסקות בצדו, מעכיר את הנאה. אחרי שעות ריסוק סרטנים וחיטוט במולים ריקים נותרים רעבים עדיין, עם ריח דגי בידיים שלא יוצא בקלות. וכן, מגבון לח, לא באמת אפקטיבי או ריחני. גם אם מדובר במגבון עילי, הריח הנותר יזכיר ביב שופכין בים התיכון. פלא שאלוהים החליט שלטובתו של עם ישראל, עדיף לפטור אותו מהסיוט הלא כשר הזה?

עשב חיטה על צבעו הירקרק, עם כל הכבוד לערכו התזונתי, רחוק מלהיות אסתטי, מגרה או טעים ועושה בושות למשפחת החיטה ולכל שבעת המינים. להגשה נדרש ערבוב עם מרכיבים נוספים לתוספות טעם. פעולה הגיונית בשתיית וודקה לא איכותית ולא בשתיית מיץ דשא. הסחיטה גם היא ווג'ארס סיזיפי ודורשת רכישה של מסחטה יקרה. לחילופין אפשר לצרוך אותה בדרכים קיקיוניות כמו טיפות והרחה. הלו, באוכל עסקינן ולא בתרופה. העידן נהנתני, בואו נשמור על הגחלת.