אואזיס: בנפתולי הבאזז

יותר מדי פעמים שמעתי בשבועות האחרונים את המשפט הבא: "אואזיס? אתה בדרך לשם? רגע, אולי תחכה קצת? תן להם עוד טיפה. הם צריכים עוד קצת זמן". אואזיס פתוחה חודשיים לפחות. בדרך כלל מגיע כותב שורות אלו למסעדות חדשות אחרי פחות זמן. הצורך של מיטב מקורבי להגן ולשמור על המקום מנחת זרועה של הביקורת נראה חשוד. כשכל כך הרבה אנשים עסוקים בלשמור, נשאלת השאלה על מה ולמה. ומכיוון שחודשיים הם זמן מספיק בהחלט למסעדה להתארגן ולהיות ערוכה לביקורת, שמתי פעמי לאואזיס, מלא עניין.

הארוחה שם הסבירה הכול. עוד בטרם פתיחתה היטיבה אואזיס להתמתג כ'הדבר הבא' בתחום. רימה אולברה, שפית ובעלים, בישלה בביתה ארוחות יקרות מאוד לאנשי האלפיון, שהמתינו לאכול אצלה ברשימות המתנה. האוכל שלה הוצג כאקזוטי ושונה בתכלית. האוכל המוגש כאן במסעדות הוגדר על ידה כמשעמם. את סצינת המסעדות כאן היא ריססה בביקורת נוקבת; הגדירה עצמה כ"מדיום של אוכל" וסיפרה שאינה מביאה ילדים לעולם כי רק כך תוכל לתת את מאה האחוזים למקצוע. וכשיש בשטח מי שמיידע את הסביבה בכל אלו, ועוד במספיק נחישות, תמיד יגיעו מי שיאמינו ויזדרזו להכריז על המקום כדבר הבא.

התבטאויות כאלו יוצרות, מטבע הדברים, סוג של יראה כלפי מי שמשמיע אותן. על אחת כמה וכמה כשהן מושמעות מפי מי שמגיע מחו"ל, היטיב לשחות בסצינות אחרות, ועטוי בהילה אנגלוסקסית עדכנית ומחוברת. איך אפשר בכלל, אחרי כל זה, לשבת במסעדה, אחרי שבקושי הצלחת להשיג אליה מקום (אואזיס היא קיטון זערורי) ולא להתפעל מהאוכל? איך מתמודדים עם זה? אם יש לך אינטגריטי ואינך רוצה לקשור כתרים, אתה מפציר במבקרים לחכות, כי כל הטוב המובטח הזה יפציע ועוד נגיע לארץ חדשה. צר לי, אבל הארוחה באואזיס לא הותירה לי כל ברירה אלא לקבוע: זהו, שלא.

האוכל באואזיס לא היה רע. הוא גם לא היה טוב ובעיקר לא הותיר כל חותם. יש ארוחות, לאו דווקא חשובות או עיליות, שאתה יוצא מהן ונותר עם משהו לזכור אותו, להתגעגע אליו. הארוחה באואזיס הייתה מאלו שכבר בדרך לאוטו, אתה לא ממש זוכר מה היה בה. לא, לא סבלת; אבל גם בטח שלא נהנית. ובעיקר, האוכל – הבינוני ומטה עד סביר במקרה הטוב – ממש, אבל ממש לא מצדיק את הרעש, הצלצולים, היוהרה; התפריט הארוך, המייגע והמתנשא; המאמץ להשיג שולחן; והעמידה באקוסטיקה הבלתי נסבלת של המקום הקטן והלא נעים הזה. רוב מהומה על מאומה. תרצו, קיצור תולדות הבאזז.

תפרחות זוקיני ממולאות בגבינת פונטינה ועשבים, צלויות עם ויניגרט של אבקני דבורים ואומלט מגולגל עם נענע (69 שקלים) וגיוניקו בצלים ירוקים עטופים בקר, צלויים על הגריל עם מיסו שירו לבן וויניגרט כמהין לבנות (58) היו הראשונות. במנת הזוקיני היו שני (!) פרחי זוקיני בגבינה עם ויניגרט לא מרשים בעליל. הם הונחו על גליל חביתת נענע מגולגלת, שהייתה קרה, מעט סרת טעם, מוזרה ובעיקר מיותרת. בראשונה האחרת היו, שוב, שני בצלים ירוקים עליהם גולגל בשר דק, ברוטב שהיה חביב, אבל בטח לא יוצא דופן או מרשים בטעמיו. אלו היו מנות זערוריות, יותר טפאס מראשונות של ממש, שבטעמיהן ייצגו את ז'אנר שום-דבר-לכתוב-עליו-הביתה, או לוואלה! המונה, לעומת זאת, דפק 127 שקלים. הגענו רעבים ולחם לא מגישים באואזיס בפרינציפ. אז נאלצנו להמתין.

הלאה: "פילה דניס וייטנאמי עם רוטב וייטנאמי יוצא דופן של שאלוטס, למון גראס וקרמל פלפל שחור עם סלט פירות אביביים ועשבים ריחניים" (95). מנה שמוצגת כך קצת קשה שלא להזמין. מה, שנתעלם ככה סתם מ"רוטב וייטנאמי יוצא דופן"? קצת חבל שהמלצרית החביבה לא טרחה ליידע אותנו שמנת הדניס הזאת כוללת פילה אחד בלבד וגם הוא לא עצום מימדים. העקביים מבין הקוראים יודעים שמנות בגדלים עצומים אינן בהכרח כוס התה הפרטית של כותב שורות אלו, אבל עם הדניס הזה קצת נדהמנו. רבאק, 95 שקלים. מדובר בדניס, לא בלוקוס. וכבר היינו רעבים מהראשונות המזעריות, מהאלכוהול. הדג עצמו היה בסדר. הרוטב "יוצא הדופן" היה בסדר, בטח שלא יוצא דופן. כל המנה הזאת הייתה בסדר; לא פחות אבל גם בטח שלא יותר. בוודאי שלא היה בה ברק או ייחוד. היא גם לא הרגישה כמי שהוכנה על ידי מדיום של אוכל.

העיקרית האחרת הייתה "נקניקיה איטלקית עבודת יד עם פולנטה רכה, עגבניות שרי צלויות בתנור ועשבי תיבול טריים" (78). מדובר במנה שאינה מייצגת את הבישול עם הקריצות האסיאתיות של אולברה. חתום עליה אילן דובשני, שותפה למטבח. דובשני עבד בעבר ביועזר והריץ באותו חלל בו פועלת כעת אואזיס, את לה מייזון, ביחד עם בן תדהר. נקניקיות הם איזור המחיה הטבעי שלו. הארוחה הזאת הייתה כל כך מלאה באולברה שהרגשנו שנכון היה לעשות מקום גם לדובשן, שכישרונו אינו מוטל בספק. מזל שהזמנו את המנה הזאת. היא הייתה היחידה בארוחה כולה שאפשר היה לנגוס בה, לא להתבאס ממינוניה הדגימתיים, וליהנות הנאה צרופה. היו שם שתי נקניקיות חזיר שמנמנות, דשנות וטובות, עם מערך תוספות מוצלח וטוב. היא הייתה פשוטה ונכונה, חפה מיהירות, טובה מאוד.

הקינוח שחלקנו - "סנדביץ' גלידה של שבבי שוקולד ונענע – כדור של גלידה בין שתי עוגיות שקדים פריכות" (32) החזיר באחת לנפתולי הבאזז הריק מבית מדרשה של שפית אואזיס. המלל מלא החשיבות העצמית בתיאור המנה הזו התייחס בעצם לכדור גלידת נענע בינונית ומטה, שנח בין שתי עוגיות שקדים-סוכר-חלבון, מהסוג שילדים נוהגים לאפות עם אמא וגם בלעדיה. רוב מהומה על מאומה, כבר אמרנו.

330 שקלים לשניים לפני שתייה ותשר עלתה הארוחה הזאת, שלא הותירה חותם אבל הותירה גם הותירה אותנו רעבים אחריה. המנות שקיבלנו, כולן ביחד וכל אחת לחוד, המחישו דבר אחד: לא זמן הוא המצרך הנחוץ להפיכתה של אואזיס למסעדה מוצלחת. חודש, חודשיים או שלושה, של השתפשפות וייצוב לא באמת יחלצו מהאוכל שם איזה קסם חבוי שרק מחכה להשתחרר. אין שם קסם. העובדה שאנשי האלפיון המתינו, אולי, כדי לאכול אצל אולברה בבית בשעתו והמלל מלא החשיבות אינם מספיקים לבניית קסם. אואזיס היא מסעדה בינונית עד סבירה, המשוועת, אם כבר, למעט צניעות.



אואזיס. רחוב טשרניחובסקי 1, תל אביב. 03-6206022