שוק הנמל ביפו כאן, ובגדול. מתחם הנמל, שהזכיר עד לא מזמן סוג של יפהפייה נרדמת המחכה לגואל הנבון, זה שיתחשב בעברה ובאופייה, השתנה מול עינינו והיה למפלצת יזמות דורסנית, מצערת. המבנה הגדול מול המזח מתעלם במפגיע מרוחו ומאופיו של המקום. שלא כמו שוק האוכל הקטן, המתוק והשיקי בנמל תל אביב, הוא נראה כמו קניון קטן על מזח נמל עתיק השתלטות, בחסות ההון, על עוד שכיית חמדה מקומית. לא נעים, בלשון המעטה, להסתובב עכשיו שם.
בתי אוכל רבים נפתחו שם. היותר מסקרן, בעיני, מביניהם הוא רוקח ים של איל לביא. ללביא, שף-בעלים של פסטיס בעבר ובשנים האחרונות של רוקח 73, מניות רבות בתחום. בכל שנותיו בשטח כשף בפועל של מסעדה היטיב לספק אוכל איכותי ויציב. פסטיס הייתה הביסטרו, בה' הידיעה, של שדרות רוטשילד ומרכז-לב תל אביב. רוקח היא מסעדה אמינה, יציבה ומשכנעת בכל שנות פעילותה. שלא כמו רבים מעמיתיו, ההצלחה לא שינתה את לביא. הוא האחרון בשטח להיכנס לנעלי השף-סלב הטלוויזיוני ולרצד על המסך במקום להגיע לסרוויס. לביא הוא באמת טבח, איש שאוהב את עבודתו ולא חושש, גם במעמדו, להמשיך לעבוד קשה.
האמון רב השנים שאני רוכש ללביא מבוסס על די הרבה ארוחות מוצלחות באמת במסעדותיו. לא נורא יצירתיות אולי, את הדגל הזה הוא מעולם לא התיימר לשאת; אבל מוקפדות, מבוססות על הטובים בחומרי הגלם ומשכנעות בהחלט. כששף מסוגו של לביא, כזה שבאמת נוהג להיות במטבח, פותח שלוחה נוספת, תיכף מתעוררת השאלה כיצד יצליח להתפצל. ובמקרה של רוקח 73 ורוקח ים כמה מההקפדה הנהוגה ברוקח תצליח להגיע ולהישמר גם ברוקח ים?
הארוחה שאכלנו ברוקח ים המחישה את המורכבות הזו בבירור. גם הניסיונות המאומצים ביותר לנקוט לשון אנדרסטייטמנט לגביה לא יוכלו להסוות את העובדה שהיא לא הייתה מוצלחת, אבל ממש. הרצה? נניח. תסמונת השף המפוצל? בלי קשר לסימן השאלה הקודם, ייתכן מאד. אבל ברור שגם תשובות חיוביות בבירור לשתי השאלות הללו לא צריכות לעניין את הסועד. מהרגע שמסעדה גובה מחיר מלא, ללא הנחות, לתקופת ההרצה, האוכל שהיא מספקת צריך להיות מוצלח, נקודה. ללא הנחות. מה גם שרוקח ים פתוחה (ומלאה) כבר כמה וכמה שבועות; זמן בהחלט מספיק לסיום פרק ההרצה.
ישבנו בחוץ, מול המים. שטח הישיבה של רוקח ים זהה באפיוניו לזה של המסעדות שמשני צדדיו. מכולם יחד קורנת אחידות בהירה וחסרת אופי, כנראה פונקציה של תכתיבי המתחם. ככה זה כשאתה מנסה להיות חלק ממיזם ולא לגמרי אדון לעצמך. קהל רב חלף על פנינו. רעש של להקה חובבנית שניגנה ליד טרטר לנו. שירות מבולגן לחלוטין ביאס ושעשע אותנו לחלופין. כדי להגיע לשירותים היינו צריכים להיכנס לחלל הפנימי של המסעדה, רק כדי לגלות שהוא מוביל לרצף בסטות מודרניות, מדוגמות ולטעמנו לפחות לא ממש מזמינות. המרחק שחשתי אז בין פסטיס של רוטשילד בשעתה, פיסת אינטימיות פרנסאווית רומנטית, לרוקח ים הממותגת כל כך, היה מהעצומים שניתן להעלות.
רוקח ים אמורה להיות השלוחה הקלילה יותר ומחייבת פחות של רוקח, עם אוכל מהיר, במנות מוקטנות המזמינות חלוקה, שעיקרו מן הים. הזמנו אוכל לסבב הראשון: תפוח אדמה עם אנשובי, באיולי שום וזיתים שחורים (32 שקלים), תמנון צרוב עם פטאטאס בראווס, איולי שום ופפריקה מעושנת (52) ופסטה קלמראטה מוקפצת עם ארטישוק, עגבניות צלויות, בצלצלי פנינה, כמון וריקוטה (52).
תפוחי האדמה היו נטולי פגמים אבל גם ללא חן יוצא דופן. מנת התמנון הייתה בעייתית. כדי שתמנון יהיה טעים דיו הוא חייב ריכוך על ידי השרייה ממושכת מאד ביין. גם מלאכת ניקויו אינה פשוטה. כל זה הופך אותו לחומר גלם שלא כולם ששים להשתמש בו. כשהוא מטופל היטב, עונג לאכול אותו. קפצו לאכול את התמנון של ברטי ותבינו. התמנון שקיבלנו היה מהסוג הלא מרוכך. טעמו היה בלתי נעים בעליל. בסיס תפוחי האדמה עם הפפריקה המעושנת לא הפך את העסק למוצלח יותר. מערך הירקות-ריקוטה במנת הפסטה קלמראטה (בצורת קלמרי) אמור היה לעשות קצת שמח בחיך. הוא לא. זו הייתה מנה שגרתית מידי, נטולת עליצות או חן.
המשכנו: פירות ים סגאנאקי, עם רוטב עגבניות, פלפלים, גבינת פטה ואוזו (58) וקבב לוקוס עם עגבניות צלויות, טחינה ולימונים כבושים (68). היה מבאס. מאד. פעמיים. מנת הסגאנאקי, כשהגיעה, עוררה אסוציאציות לרטבים במטבחים צבאיים מהסוג הלא מושקע. כשטעמנו כזית מן הרוטב, עוד בטרם הגענו לפירות הים, הבנו שהוא לא רק נראה ככה. רוטב גס ואגרסיבי מאין כמותו, רע בטעמו, שבתוכו שכבו, מעולפים מיובש, פירות ים מאיכות סתמית עד מאד. כשעברנו לקבב הלוקוס זה נעשה רע אפילו יותר. טעם הלוואי שנלווה לקציצות היה בלתי נעים באופן בלתי רגיל. גם כאן היה רוטב אלים וגס. הפשטות שחרטה רוקח ים על דגלה לא מצדיקה מנות מהסוג הזה בשום אופן.
חלקנו גלידת חלב עם תאנים, חלבה וטחינה גולמית (34) שלא שינתה כהוא זה את הרושם המצטבר. הגלידה הייתה שגרתית ונטולת ייחוד, החלבה הוסיפה מתיקות מיותרת. התחושה הכללית הייתה שמדובר בעוד מנה מחופפת ברצף.
בעולם תחרותי, רווי האטות ומיתונים, שגם מקומות ושפים מצליחים חייבים להיות ערים כל הזמן לצורך בהישרדות, זה יותר מלגיטימי להרים מקום שמיישר קו עם מיזם כלכלי שאנינות ועידון הם, איך לומר, לא ממש נר לרגליו. בכל זאת, וגם בשקלול העובדה שמדובר במקום חדש, לא ממש דמיינתי שכך תיראה ארוחה במקום עליו חתום איל לביא. כולי תקווה שבהמשך ירגיש שם כל העסק קצת אחרת. לא כל כך מהר ייפגע הקרדיט רב השנים של לביא. אבל ברור שעליו לשדרג ברוקח ים את המערכות, ובהקדם.
רוקח ים. שוק הנמל ביפו, האנגר 1,יפו. 03-6294141
