אלו ימים בהם תקשורת בין אנשים הפכה להיות וירטואלית, ימים בהם אנשים מקבלים במה בצורת אינסטגרם ופייסבוק, בצורה בה הם הופכים את עצמם לסלבס במהירות, ללא כל תהליך של עבודה אמיתית ומאומצת. סלבס אינסטנט.
העולם היום הוא כזה שאינו יודע להכיל את תוחלת החיים של הגיל השלישי, הזמן בו אנשים מתחילים את הסיבוב השני במקום להסתלק מהעולם בגיל 60-70. אבל כדור הארץ לא שמע על העלייה בתוחלת החיים ולא יודע מאיפה להביא את האוכל לאנשים שנותרו בחיים. עקב כך, העולם נשאר מלא אנשים צעירים, בתחילת דרכם, שחושבים שמגיע להם כמו לאחרים, כאן ועכשיו, ללא קשר לכישורים ועבודה. כך נוצר מצב בו ישנם כאלו שבאו מעולם ישן ומנסים לשרוד את העולם החדש ע"י הצטרפות אליו. לפעמים זה פתטי. אנשי העולם הישן צריכים לדבוק בשלהם ולקבל את ההערכה המגיעה להם.
להיות טבח זה לעסוק באחד הענפים האנלוגיים האחרונים כשהעולם הופך יותר ויותר לעולם דיגיטלי. בכל בוקר כשאני מדליק את האש בגז ובטאבון אני מנסה להיזכר ולשחזר את ההרגשה של בני האדם כשגילו את האש לראשונה. כמו הכרת תודה לעולם על האש שיודעת להעביר אוכל למימדים אחרים. דבר שכל טבח צריך לזכור בתחושת קודש כשהוא מדליק את האש.
ההחלטה לקחת על עצמי להיות עורך ליום אחד באתר האוכל של וואלה! היא ההזדמנות להגיד ולהחזיר דברים שחשובים לי בזכרונות הילדות שלי, דברים שהולכים ונעלמים, כמו למשל אהבתי לחומרי גלם שונים כמו כרישה - שכמעט ולא עומדת בפני עצמה, שבצורתה הנכונה יכולה להיות מקסימה ויוצאת דופן. עדינה ומרגשת; כמו סיחים של ביז (עטיני פרה למי שאינו מכיר) שנעלמו כמעט מתפריטי השיפודיות כי אין להם לקוחות; כמו גם זכרונות והערכה לנלי שפר, גיבור תרבות מקומי שיכול ללמד את הילדים של ימינו שיודעים לצלם באייפון וחושבים שצילום דיגיטלי הופך אותם לצלמים. חשוב לי שידעו מי זה ומה תרומתו, בעיקר הטבחים שבינינו. ואולי לא סתם בחרתי בצילום כי הפחד הגדול שלי שכמו שהדיגיטל הרג את הפילם, כך הוא יהרוג יום אחד גם את האוכל ומי שיביא את זה עלינו יהיו אלו טבחים אינסטנט שיש להם עוד דבר או שניים להכיר ולהתנסות בחיים ויותר חשוב להם לצלם ולהצטלם במקום לבשל.
בימים אלו, אני מבין את חוזק הרשת החברתית ככוח שיווקי אבל מצד שני לחלק מהאנשים זה הפך למפלצת ביד והשתלט להם על החיים, כמו הפך אותם לזומבים שתלויים בסימן שנקרא לייק.
בשבילי להדליק אש, לחתוך בסכין ולבשל לאנשים, לחלק מהם לשמח ולרגש ולחלק לאכזב, זה חלק ממה שהולך בעולם שהוא לא וירטואלי. בעולם הדיגיטלי נפטרים מהישן והחדש גם הוא כבר ישן בתוך שבריר השניה כי אין זכרונות יותר. הקלאסיקה נעצרה ולא ממש צריך לזכור את האתמול.
ובכל זאת, עדיין אנשים מאוד שמחים כשהם רואים אש אמיתית ולכן יש בליבי שמחה ותקווה. מצד שני, תקווה יכולה להיות גם שקר מאוד גדול של האנושות.
בתאבון
חיים כהן מאוהב בכרישה
חיים כהן מתייצב מאחורי העדשה של צלם האוכל נלי שפר
חיים כהן והעטינים שכדאי להכיר
חיים כהן עורך את וואלה! אוכל - כל הכתבות