אם יצא לכם לקרוא את אחד מטוריו של ישראל אהרוני בידיעות אחרונות ב-20 השנים האחרונות ולהתגרות בראש ובראשונה מהתמונות, דעו שנלי שפר הוא האיש מאחוריהן. שפר הוא מבכירי צלמי האוכל בארץ, וב-30 השנים האחרונות, כמעט מראשית דרכו המקצועית, עובד באופן צמוד עם השף ישראל אהרוני. כאחד העומד מאחורי הקלעים, הוא אינו מורגל לשמש כמושא ראיון, בניגוד לאהרוני שהתקשורת אינה זרה לו. במהלך הראיון הוא אף הציע להעביר את השאלות לאהרוני בטענה כי "הוא טוב בזה ממני". ובכל זאת מעניין לגלות: מי מסתתר מאחורי העדשה?
שפר, אשר יחגוג בדצמבר הקרוב 60, נולד וגדל בתל אביב. עם נישואיו לפני כ-30 שנים הוא עבר לנתניה, ואהרוני קורץ מהצד: "אף אחד לא מושלם". הסטודיו בו הוא מצלם כיום הוא בית ילדותו מגיל עשר, בית שבו, בניגוד למצופה, לא היה קשר עמוק לאוכל. לעומת זאת, היום כמתבקש מסטודיו לצילומי אוכל, מטבח הבית מאובזר היטב. קירות הסטודיו מעוטרים בצילומי אוכל שונים, וכן בארבעה מדפים עמוסים בספרי בישול אותם צילם שפר ומצלמות ישנות. בנוסף ניצבת בסטודיו גם שידת מדפים גדולה עם אביזרי בישול וכלי הגשה לצילומים וכמובן ציוד צילום ותאורה. בנוסף לכל אלה, נקודה נוסטלגית - חדר ארכיון ובו ארונות מתכת כבדים עמוסים למעלה מ-40 אלף צילומים, המסודרים בצורה מופתית וממוספרים גם על גבי המחשב, כך שניתן לשלוף כל צילום במהירות וביעילות.
הראיון עם שפר התקיים בזמן סשן צילומים למדור השבועי של אהרוני בידיעות אחרונות. שפר מדגיש כי, "התחלה של יום צילום היא בישולים. את כל האוכל המצולם מכינים פה במקום". בהמשך אהרוני מוסיף כי מדובר לא פחות מהצהרה צילומית, "לאורך כל השנים, אנחנו מקפידים לצלם את האוכל As is. לא עושים לאוכל איפור וקוסמטיקה, מכינים אותו ממש מאפס וגם אוכלים אותו בסוף. אנחנו באמת משתמשים בכל התבלינים והמרכיבים של המתכון, למרות שזה יכול להצטלם אותו דבר גם בלעדיהם."
נלי, איך הכול התחיל? מתי התחלת לצלם?
"התחלתי לצלם מגיל אפס. אבי היה צלם חובב ובבית היה לנו חדר חושך. אפשר לומר שנשמתי אדים של חומרי פיתוח תמונות מאז ותמיד. אבי היה קונה אותם במשקל ומכין בעצמו בבית. בהמשך למדתי צילום במכללת הדסה בירושלים, וסיימתי את לימודיי בשנת 1977."
איך הגעת לתחום של צילום אוכל?
"פתחתי סטודיו והפכתי לעצמאי בשנת 1979. צריך להבין שאז זו הייתה תקופה שבה היו מצלמים הכול. הייתי עושה הכול: אופנה, אנשים, פרסומות. באיזשהו שלב התחלתי להיכנס יותר לאוכל."
למה דווקא אוכל?
"אני חושב שזה נובע משני דברים: גיליתי שאני נהנה מזה ואני אוהב לאכול. בנוסף, גיליתי שאני שונא את עולם האופנה. אנשים שעוסקים באוכל הם אנשים טובים. אנשים שאוהבים לתת, להזין, להעניק. נכון, אהרוני?"
אהרוני: "בדיוק. העבודה האמיתית שלך כטבח היא לא לבשל, אלא להאכיל."
מתי התרחש המפגש הראשון שלך עם אהרוני?
"זה היה בצילומי הספר הסיני בשנת 1982. כבר צילמתי כמה ספרי בישול, והמו"ל של הספר הסיני חיבר בינינו. ביום הראשון הרגשנו שאנחנו כבר מסתדרים. חיבור מיידי."
אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה משותפת אני משער שהיחסים ביניכם הם מעבר למקצועיים.
"אכן. יש לנו יחסי חברות טובים מאוד. אנחנו כבר צוות שעובד יחד ומבין אחד את השני גם בלי לדבר."
כאן המקום לציין כי הצוות הוא למעשה שלישייה, וכולל גם את גיל אטלן אשר הצטרף אליהם בתחילת שנות ה-90. אטלן הוא המפיק הקולינרי והאחראי על הסטיילינג של צילומי האוכל.
אהרוני ואתה: דומים או הפכים שמשלימים?
שפר עונה ללא היסוס, "אנשים שונים שמשלימים זה את זה."
כיצד השוני הזה מתבטא?
(צוחק) "הוא אופטימי ואני פסימי. אנחנו מתווכחים לפעמים, אבל אלו ויכוחים מפרים. אנחנו עובדים כל כך הרבה שנים יחד שאנחנו כבר משלימים זה את זה. מבינים אחד את השני. מכירים את השטויות האחד של השני."
הצילומים מתחילים, ואהרוני לא מוותר על ההזדמנות לצלם את האוכל גם בטלפון הנייד שלו. שפר זורק בעוקצנות מחוייכת, "הוא מייתר אותי לגמרי עם הפייסבוק הזה". אהרוני ממהר לתקן ומבהיר כי לא מדובר בכלל בפייסבוק. אלא באינסטגרם. זו הזדמנות מצוינת לשאול מה דעתו של שפר על העידן בו כל אדם הופך לצלם אהוד באמצעות הפילטר הנכון.
"אני מאוד בעד. זה נורא נחמד, אבל צריך לזכור שאלו לא צלמים מקצועיים. יש הבדל בין אנשים שמצלמים לפרנסתם לבין אלו שמצלמים להנאתם. אני מכבד גם את זה וגם את זה, אבל כמובן שופט את התמונות בצורה אחרת לגמרי. אני נורא נהנה מזה שאנשים מצלמים. זה נורא כיף שאנשים שמכינים אוכל גם מצלמים אוכל."
הסיטואציה הזו אולי ממחישה את השוני המשלים. לא קשה לנחש מי כאן קצת הילד, זה שנשכב על הרצפה בסוף הצילומים ומתמתח, ומי המבוגר האחראי. מי מעט אימפולסיבי ומי יותר מאופק. גם מהצד, מערכת היחסים הזו מעלה חיוך ונראה כי היא עובדת מצוין.
אהרוני, איך אתה מגדיר את העבודה עם נלי?
"צריך להבין שאני לא כל כך מכיר דבר אחר. הוא האישה היחידה שלי. אנחנו משלימים אחד את השני לגמרי. השלישייה הזו עובדת הרבה שנים. יש אמנם תפקידים מאוד ברורים לכל אחד, אבל אנחנו גם משיקים לתחומים אחד של השני. גיל למשל יכול להעיר על משהו שקשור לצילום, ואני יכול להתערב בסטיילינג. יש לנו כבר שפה משותפת. זו הסיבה שאנחנו מצלמים מאוד מהר, בקצב רצחני. לא מדברים הרבה, ואנחנו מאוד מיומנים. אנחנו מקפידים להתחדש ולהתרענן, אנחנו לא מצלמים כמו לפני 3 שנים, לפני 3 שנים לא צילמנו כמו לפני 6 שנים וכן הלאה.
פה ושם יצא לי לעבוד עם צלמים אחרים, ובעיניי נלי הוא גאון בתאורה. היתרון שלו הוא העין הרגישה לאור. הוא נותן חיות, תלת-מימד ו-feel נכון לדבר המצולם. בצילומים שלו יש קשר הדוק בין התוכן לצורה."
מה הופך את שפר לצלם כל כך מוערך? שפר מעיד על עצמו כאחד שמסתדר עם כולם, "עבדתי עם הרבה מאוד שפים. אני חושב שאני נחשב אדם נוח לבריות. ובכלל, אנשים שעוסקים באוכל הם אנשים טובים בסופו של דבר"
ואנשים שמתעסקים בצילום של אוכל? איזה מן אנשים הם?
"אנשים שאוהבים אוכל. צריך לאהוב את מה שמצלמים. לא הייתי סומך על צלם צמחוני שיצלם אוכל של בשר."
ואתה? גדלת בסביבה של אוכל?
"ממש לא. אמא שלי ואוכל זה משהו שלא הולך ביחד."
אז מתי הגיע החיבור שלך לאוכל? לפני או אחרי שהתחלת לצלם אותו?
"תמיד אהבתי לבשל, לעשות אוכל. תמיד. לאו דווקא בקטע של לצלם אותו. הצילום נכנס רק כשהתחלתי לעבוד בסטודיו. בזמנו רק חנן שדה הוגדר כצלם אוכל. כל השאר כאמור היו עוסקים 'גם באוכל'. התחלתי יותר לאכול ולצלם. גם כל נושא ספרי הבישול תפס תאוצה, וספרי בישול הפכו למתנת חתונה שכיחה."
איך עברה עליך הילדות בתל אביב?
"זה היה מזמן. גרתי בתור ילד ליד העירייה, והיה גם גן החיות של תל אביב. היה אפשר לראות אוכל בצורתו הטבעית (צוחק). להיות ילד בתקופתי היה אחרת. אמא שלי הייתה הדבר האחרון שניתן להגדיר כבשלנית. אוכל פולני אשכנזי דוחה. אפור. 50 גוונים של אפור (צוחק)."
הוא פונה לבתו מיקה שבדיוק הצטרפה לשיחה, "את מבינה איזו ילדות היתה לי?"
מיקה משיבה בתובנה מתבקשת: "אולי זה מה שגרם לך להתאהב באוכל, לרצות להתקרב לאכול. החסך הזה מהילדות".
שפר לא לחלוטין מסכים איתה, וממשיך להוסיף: "גדלתי בזמן הצנע. היינו אוכלים כדי לאכול. לחיות. המקורות שלי לאהבת האוכל הם לא בילדות, למרות שהתחלתי לבשל לעצמי מאז שאני ילד כי אימא שלי עבדה. עשיתי לעצמי את השניצלים". מחייך.
אילו צילומי אוכל היו מבחינתך בלתי נשכחים?
"הצילומים בחו"ל. זה התחיל עם אהרוני כשנסענו לאיטליה, צרפת וסין. בהמשך היה לי גם פרויקט עם חברה אחרת שוויצרית שבו עשיתי ספר בישול מצרי בקהיר, כשעוד היינו ביחסים טובים. בגדול, הרעיון של לצאת לעולם ולהסתכל עליו דרך האוכל, השווקים."
יש איזשהו שיא מקצועי או אישי?
"השיא מבחינתי היה כשקיבלתי חוזה מחברה בחו"ל לעשות ספר אוכל בשם "שווקים בעולם", וכך יצא לי לעשות סיורי שווקים בכל העולם. הספר יצא גם בעברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית."
האם יש עוד חלום שאתה שואף להגשים?
"לצלם מנה על הירח (צוחק). אני חושב שלא. אני בן אדם שמרגיש שבסופו של דבר הגשמתי הכול ואת עצמי. עבדתי עם אנשים מקסימים. חוויתי המון. חייתי טוב." מחייך בסיפוק.
האם אתה נוהג לצלם דברים נוספים מלבד אוכל?
"למדתי עכשיו פוטו-תרפיה. במסגרת הלימודים האלו עסקנו בדברים אחרים. עשיתי פרויקט של צילום ושיקום בנתניה שהיה מאוד מרתק. צילמתי בשכונה נתניינתית עצובה, שם הסתובבתי שלושה חודשים. צילמתי אנשים, וכמובן קיבלתי גם אוכל לפעמים".
מהיכן מגיעות ההשראות שלך?
"מהילדים היקרים שלי. ההשפעות החזקות בעיניי באות מהאמנות הקלאסית. סטילס-לייף של המאה ה-16. הציור הקלאסי מאוד מדבר אליי, כמו למשל תערוכת הציורים של אמנים ממשפחת ברויגר. בגלל שאני אוהב נורא אמנות וצילום, אז כל מה שאני קולט משפיע עליי. למדתי גם קולנוע באוניברסיטה, ומעבר לכך גם ספרים מאוד מאוד משפיעים עליי".
האם אתה מרגיש שדרך העבודה שלך היא קבועה לאורך השנים או משתנה?
"היא תמיד משתנה. לכל צילום ניגשים בדרך חדשה. צריך להתכתב עם כל מנה. אני לא כופה את עצמי על המנה, אלא היא כופה עצמה עליי".
דבר העורך: חיים כהן על אוכל, אינסטגרם ושפים צעירים
חיים כהן מאוהב בכרישה
חיים כהן והעטינים שכדאי להכיר
לכל המדורים של חיים כהן העורך את וואלה! אוכל