מועדון הקצינים הוא השלוחה המעודנת והמסוגננת יותר של רשת מסעדות ג'ירף, חוליה במפעלותיו של המסעדן המנוסה והמצליח רימון בן יקיר. ברחוב הארבעה בתל אביב, מרחק כמה צעדים בלבד ממסה היוקרתית, מפעיל בן יקיר את אחת המסעדות המצליחות בישראל. תמיד מפוצץ שם. למצוא שולחן בסתם צהרי יום חול בלי הזמנה זו משימה לא פחות מבלתי אפשרית. גם בערב הומה, מאד. קונספט התפריט הכל-אסיאתי, באווירה עדכנית ועניינית, שבנה בן יקיר מיצב את מועדון הקצינים כמקום מהמצליחים בשטח.
ישבנו במועדון הקצינים בערב בו הוא היה ריק כמעט לגמרי. על הרגע יוצא הדופן אחראי 'עמוד ענן' כמובן. כן, מי שניסה לטעון במהלך ימי המבצע שתל אביב מבעבעת ו'עסקים כרגיל' טעה והטעה. כמי שהסתובב בתל אביב כמה ערבים במהלך הימים ההם אני יכול להעיד שהיא ממש, אבל ממש לא בעבעה.
באנו למועדון הקצינים כדי לנסות לבדוק את מצב הצבירה נכון לעכשיו במקום הפופולרי להפליא הזה. יצאנו מבואסים. היה לא טוב. ממש לא טוב. יותר מכל עוררה הארוחה הזו תחושה שמדובר במקום שהצלחתו כל כך מובנת לו מאליה, שלא דחוף לו כלל להתאמץ. סטיות התקן מרף איכות סביר כלשהו שנדגמו בארוחה הזאת היו מטרידות. אי אפשר לייחס אותן לעומס במטבח כאמור. יותר מכל התבקשה השוואה של מועדון הקצינים למקבילת הדי.אנ.איי הקונספטואלית שלו, בסגנון עדות ראשל"צ: סוהו, שנסקרה לאחרונה במדור זה. לא שבסוהו מקבלים אוכל מבריק או מושלם, אבל פערי האיכויות בינה לבין מועדון הקצינים עצומים בעליל. היא פשוט הרבה יותר טובה.
זה התחיל לא רע דווקא, עם מנת אטריות שחורות בבשר סרטנים, כוסברה, צ'ילי ובצל ירוק (54 שקלים) שהייתה טעימה ממש. אטריות במצב צבירה מוצלח, בשר סרטנים מוחשי בתוכן ורוטב שהצליח לשמור על עידון ועושר. אחלה. סום טאם קולרבי (32 שקלים) סלט על בסיס קולרבי, עגבניות שרי, נענע, כוסברה ובוטנים ברוטב תאילנדי, היה לא רע אף הוא. אמנם כבר נתקלנו בסום טאמים חדים ומדויקים מזה, אפילו בארץ, אבל זו לא הייתה מנה בעייתית.
הצרות החלו להגיע, בצרורות, בהמשך. סלמון במיסו עם אורז פסטו אסיאתי וסלט חסה (83 שקלים) ועוף טנדורי עם בצל סגול כבוש ואורז מאודה (67 שקלים) היו העיקריות. שתיהן ביאסו ברמות על. נתחי חזה העוף במנת הטנדורי היו דלי טעם. תיבולם היה רחוק מרחק שנות אור מהחדווה שעוף הודי במיטבו עשיר, מתגרה ומפלרטט מסוגל לספק לחיך. אי אפשר היה שלא להיזכר במנת הצ'יקן טיקה שאכלתי לפני שלושה שבועות בלבד, בהוטל מונטפיורי. כמה שהיא הייתה טעימה, הטיקה ההיא. ואם לא די בכך, נתחי חזה העוף לא הצליחו לשמור המרקם המתבקש. הם היו מיובשים. מכיוון שהמשרה לא היטיבה לפעפע לתוכם, היה בהם משהו דלוח ומצער. אורז מאודה משמים לחלוטין, שלא ברור למה צריכים להגיש כמותו במטבח שאיננו כלא צבאי או אזרחי, הגיע ליד בכמויות סיטוניות. שלא יחסר. גם הבצל הסגול הכבוש לא היה שייך לז'אנר הסוגה העילית. מנה עגומה.
וכאילו לא די בכך, הייתה גם מנת הסלמון סוג של הומאז' לאייטיז בהתגלמותם המבאסת. נתח נוקשה, שלא לומר מכובס, של פילה סלמון, שנח בתוך רוטב מיסו חום מבאס במיוחד. מרינדת מיסו לסלמון חייבת להתחבר לנוזלים נוספים שמרככים אותה, אחרת המצב קשה. המיסו שאפף את נתח הסלמון שלנו היה כה גס ואלים שקשה היה, תרתי משמע, לאכול אותו. היינו רעבים, אז הסטנו אותו הצידה בסכין. מכיוון שכאן המשרה דווקא פעפעה היטב אל הדג, המצב אכן היה קשה. הפסטו האסיאתי באורז היה גס לא פחות מהמיסו שלצידו, רק בירוק. אפילו הרוטב בסלט החסה שליד היה מחופף. אם הטנדורי מהפסקה הקודמת היה הדלות בהתגלמותה, כאן קיבלנו שדרוג בעלילה: הסלמון היה זוועתון.
קינוחים: ברולה בננות עם טוויל שקדים (42 שקלים) וטפיוקה (42 שקלים). יכולנו בקלות להסתפק בקינוח אחד אבל הלכנו על שניים, כדי להרחיב את הדגימה. קיווינו לטוויסט חיובי בעלילה, אבל העסק רק הסלים. בברולה הבננות הייתה מתיקות בוטה שהשתלטה על כל חלקה טובה. גם מרקמי הטוויל והברולה עצמו היו רחוקים מאופטימום. זה הרגיש כמו מנת סרט נע תעשייתית, ממפעל לא מוקפד ולא מושקע. במנת הטפיוקה היה פודינג טפיוקה וחלב קוקוס, עם שלוש תוספות בשלוש צלוחיות שונות: בננה ורוטב קינמון, סלט פירות וסורבה מנגו. וגם כאן, שוב: מתקפה של מתיקות, של מרקמים לא נכונים, של חוסר מקצועיות צרופה.
אז למרות פתיחה מבטיחה, אכלנו בעיקר לא טוב בארוחה הזאת. יותר מכל נראה המטבח במועדון הקצינים כמי שאדיש להכרח להתאמץ ולספק רף בסיס ראוי. מחד, עם מסות הסועדים שם אפשר להבין למה. אם זו הנוסחה שעובדת, למה לשנות אותה? מאידך, צר לי, אבל אם ככה באמת נראה האוכל במועדון הקצינים באופן קבוע, לא לעולם חוסן. ישראלים אוהבים אמנם כמות ולא תמיד שמים לב לאיכות, אבל היי, גם לנטייה הזו יש אי אלו גבולות גזרה. האוכל שקיבלנו ב'קצינים' בשבוע שעבר חרג בבוטות מעבר לגבולות הללו.