דודו אלמקייס ויוסי שטרית הובילו בעבר טאפאס בר נטול יומרה דוד ויוסף שמו. עכשיו, תחת אותו שם, הם מובילים מקום הרבה פחות צנוע ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. דוד ויוסף החדש מעוצב למשעי ומושקע לתלפיות. אי אפשר לעבור בחוץ ולא להציץ, או לנסות לשרבב את הראש פנימה. שפע סטייל, עכשווי וסמי אלגנטי יש שם. אפשר גם לנסח זאת כך: אוכלוסיית ההיפסטרים התל אביבית היא, ככל הנראה, האחרונה אליה מכוון המקום החדש. זה מקום שמיועד, בבירור, לקהל עם כסף.
בקומה הראשונה ממוקם בר ארוך, הפונה אל המטבח. חצי קומה מעל, במעין גלריה, מסודרים שולחנות נוספים; וקומה אחת מתחת נמצא לאונג' מלא בספות, עם אווירה מודרנית, פורמאלית למחצה. התחושה בכל המקום, בעצם, היא כמו סוג של קלאב שיש בו גם אוכל.
בתפריט - מנות הקבע של תל אביב. כל החשודים המיידיים כאן. אתם מכירים אותם היטב. נראה שלאלמקייס ושטרית נמנעים בבירור מלומר משהו חדש או אחר. להפך - מטרתם, כך נראה, היא להיטמע בתוך הזרם הקיים, במחוזות הקלמרי-חציל-נתח קצבים, בסביבה מסוגננת יותר, ממוקדת קהל מבוסס. אם לשפוט על סמך האווירה, הקונספט עובד. לא בטוח אם אני ושכמותי הם הקהל שאותו היו קברניטי דוד ויוסף רוצים לראות שם, אבל עבור קהל היעד, המקום עושה את העבודה.
במקומות כאלה, שבהם הקלאבינג הוא היסוד היותר משמעותי, האוכל שם כדי להיות תקין פלוס-מינוס, ולא להפריע. זה בדיוק מה שקורה בדוד ויוסף. אכלנו את אותו אוכל תל אביבי מוכר, עם קצת סיבובי נובו-ריש קולינרי בחלק מהמנות. הוא היה בסדר. לא יותר, אבל גם לא פחות.
סלט סלקים בשני צבעים, עם תפוחי עץ, עלי אנדיב, גבינה טורקית ואגוזי מקדמיה בוויניגרט חרדל (54 שקלים), וסשימי טונה עם קרם אגסים ומיסו אדום (70 שקלים) היו הראשונות. הסלט היה תקין. כל רכיביו נראו רעננים, הגבינה טובה ובוויניגרט החרדל הייתה המתקתקות המתבקשת כשמשלבים סלק, אנדיב, תפוחי עץ וגבינה. מקוריות או ייחוד? לא בדיוק, אבל אין טענות.
במנת הסשימי הייתה יותר יומרה. השילוב בין קרם אגסים למיסו אמור היה לחולל קצת עניין במנה; לנוע בין אוממי לפירותי. בפועל, קרם האגסים היה מתוק מדי, והמיסו תקיף מדי. יחד הם קצת התקיפו את נתחי הדג. אלו, מצידם, אולי מרוב פחד, היו כה מעטים, שלא נותר אלא לתהות בכמה היו מתמחרים את המנה הזו לו לא הייתה סשימי של פתיחה, אלא עיקרית? 300 שקל? עלמה לאונג' אמנם לא רחוקה משם; וכן, דוד ויוסף מנסים להתמתג כמקום לאנשים שהפרוטה מצויה בכיסם, אבל הלו, חבר'ה, נסחפתם קצת. נתחי הדג עצמם אגב, לאחר הסטת התוספים, היו מאיכות טובה מאוד.
המשכנו: קלמרי טרי, סלט זוקיני, קרם חצילים, לבנה ופול ירוק (71 שקלים), והמבורגר סינטה, כבד אווז, בריוש, ראגו פטריות וצ'יפס (98 שקלים). מנת הקלמרי הייתה עשויה ללא פגמים, שיחקה נכון עם הירקות, הועשרה בקרם החצילים והלבנה; הכל בדיוק בהתאם לחוקי הז'אנר המוכרים כאן, ללא טוויסט. כמו במנת הסשימי, גם כאן התעסקנו במינונים. היו שם נורא מעט קלמרי, בהתחשב בתמחור. בטח לא בפרופורציה של עיקרית; בקושי מנת ביניים.
מנת ההמבורגר הזכירה את נטיית הנובוריש הקולינרי שפגשנו קודם, עם קרם האגסים והמיסו בסשימי. המבורגר בפרופורציית מיני, מבשר טוב, מידיום כפי שביקשנו, עם נתח כבד אווז צרוב; שניהם על בריוש מתקתק, עם תבשיל פטריות עשיר במיוחד וקלאסי ליד, וצ'יפס. זו מנה שנותנת בצרפתיות מהסוג העשיר והכבד, כדי להוסיף ממדים לבורגר. תכל'ס, היינו מסתדרים היטב עם ההמבורגר הזה, לו רק היו מכפילים פי שניים וחצי לפחות את גודלו. הוא באמת היה בסדר. כל התוספות ליד לא היו חיוניות מבחינתנו. אבל כיוון שכאמור, לא אלינו ואל שכמותנו מכוון המקום הזה, אלו הערכים המוספים שהוא מנסה לתת. .וכמו במנות הקודמות, גם כאן: 98 שקלים עבור מיני בורגר ונתח כבד אווז צרוב לידו, הם הרבה מדי כסף.
קינחנו בעוגת גבינה לא אפויה עם קרם תותים ותות יבש (39 שקלים), שהייתה החלק הפחות מוצלח בארוחה כולה. אם עד כה היו לנו הערות קונספט או טעם כאלו ואחרות, אבל האוכל עצמו היה בסדר בסך הכל, עוגת הגבינה, או שמא קרם הגבינה, היו הרבה פחות. רמת הבסיס של אלמקייס את שטרית במטבח שווה בהחלט יותר ממנה.
אז אכלנו, כאמור, את החשודים המיידיים; אלה שאפשר למצוא היום בכל פינה בתל אביב. יש לנו הערות לסדר, אבל לא היה רע. והיה מעוצב ומסוגנן באופן יעיל ואפקטיבי, לשיטתו של המקום הזה לפחות. לא האוכל הוא שיביא לכאן גדודים, אלא העיצוב. אלה לא יהיו סועדים, אלא בליינים. שורה תחתונה: דוד ויוסף היא לא מסעדה עם השראה ושאר רוח, אלא מוצר מהוקצע מסוג מסוים מאוד. ככזה, צפויה לו, ככל הנראה, הצלחה.
דוד ויוסף, רחוב מונטיפיורי 21, תל אביב. 03-6040036. לא כשר