אין דרך להתחיל את הדיון בטאיזו בלי להתייחס למערך הציפיות המוקדם ממנה. זו מסעדה שהסכומים שהושקעו בה לא דומים לשום דבר שמוכר כאן; שהלחש, שהפך להייפ, אשר הקדים את בואה, לא הזכיר שום דבר שפגשנו כאן בשנים האחרונות; שכולם חיכו, ציפו ופיללו ליובל בן נריה, שיבוא כבר ויפליא בביצועיו. אז הנה, עכשיו הוא כאן, ארבעה שבועות כבר. העולם כאילו את נשימתו עוצר; ההזמנות סגורות ימים רבים מראש; ואפילו אנחנו, שמנוסים למדי בשכאלו, הגענו עם דוק התרגשות קל. כן, הבאזז עובד.
שורה תחתונה: היה אחלה. באמת. טעים, שמח, מגוון, עם מקדם פאן חביב. נהנינו. לא היו נפילות בכלל, ובהתחשב בכך שהמסעדה עובדת שבועות מספר בלבד, זה בהחלט מרשים. ענק? לא. גם לא מצוין. נכון לכרגע לפחות, טוב. לפרקים טוב מאוד. מקצועי, עשוי כמו שצריך, וחושף כישרון ראוי להערכה. וירטואוזי? לא באמת, אם כי הוגן לציין שלא בטוח שזה מה שבן נריה בכלל כיוון אליו. בכלל, הפער המסוים בין מה שטאיזו מספקת לציפיות שתלינו בה עורר במהלך הארוחה אסוציאציות, שמקורן ברפרטואר הוותיק של שלום חנוך: מ"מחכים למשיח" ועד "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".
בן נריה העמיד מטבח רענן וכייפי, באמת מוצלח, אבל לא כזה שמכוון לשמיים. תרצו, מתכתב קצת יותר עם אבי קונפורטי הענייני והגרובי של צפרה (לא כולל מקדם המסחריות הבוטה), מזה המבריק והחד פעמי של צ'ימיצ'נגה, מנוחתה עדן. ואם כבר קונפורטי, הארוחה בטאיזו מרגישה קצת כמו "כשצפרה פגשה את הרברט (סמואל)": סיבוב אסייתי ועוד אחד, ואז פתאום מריחת יוגורט או שמנת חמוצה. קרי: לא מטבח אסייתי אלא אירו-אסייתי, או שמא אסייתי-אקטואלי.
העיצוב מושקע בטירוף ועושה את העבודה, רק שאלה שעליהם נגזר לשבת בחלל החיצוני, זה הגובל ברחוב, מקבלים רק מעט מכל זה. יש משהו מעט אפרורי ומאכזב בחלק הזה של המסעדה, שעומד בניגוד בולט לסטייל בשאר חלקיה. עוד בסעיף קיטורים: המטבח לא עמד בעומס וזז לאט, אבל ממש. עם כל מה ששמענו על ההתארגנות הנדירה של טאיזו בטרם פתיחתה, ובהתחשב בכך שהמחירים כבר אינם מחירי הרצה, זה לא אמור לקרות. מצד שני, זו מסעדה חדשה וחובה לתת לה את זמן החסד המתבקש, עד שתעמוד לגמרי על רגליה. העובדה שהעומס לא ניכר, כאמור, באיכות האוכל, נזקפת בהחלט לזכותם של בן נריה והצוות. גם את ההתמודדות העילגת והבלתי מיומנת של המלצרית עם האיחור העצום שספגנו (ארוחתנו נמשכה הרבה יותר זמן משצריך), קיבלנו בהבנה. זה מקום שהמקצועיות שלו חד משמעית, וסביר להניח, או לפחות הבה נקווה, שבעוד שלושה חודשים זה לא ייראה כך. בשל האיחור, אגב, לא חויבנו על מנת הקינוח.
התפריט מחולק לאגפים, שהתנועה קדימה ביניהם מבוססת על התעצמות הדרגתית של התיבול והטעמים. התחלנו במנה המכונה "סי באס מאודה, מרק זך, אטריות מש, פפאיה בוסר, יוזו קושו" (46 שקלים), שלצידה "לחמניות מאודות, צ'אטני עגבניות-חצילים ויוגורט בפאלו" (9 שקלים). מנת הדג במרק אכן הייתה עדינה, נעימה, מן מרככת חיך שכזו, לקראת ההמשך. לצד צלוחית המרק הגיעו מיני עשבים ושמנים בשתי פיפטות, שמהן מוזמן הסועד לזלף למרק, כדי שיהיה קצת אינטראקטיבי. נחמד. הצ'אטני במנת הלחמניות צבט מעט בטעמיו, אבל רק מעט. יוגורט הבפאלו ריכך אותו.
הלאה: מנת "פוט סטיקרס בשר לבן, כוסברה, תרד טורקי, יוגורט בפאלו, סויה מאסטר" (48 שקלים), ייצגה את המפגש עם היסודות המערביים, שמטרתו בעיקר לרכך, להפוך את טעמי המזרח לנגישים יותר לחיך המערבי. מנה לא רעה, אבל אולי המחודדת פחות מבין אלו שטעמנו.
מנת "תמנון מעושן, בוטנים קלויים, בזיליקום אדום, ויניגרט פלפל לבן" (68 שקלים), עשתה נחמד וחינני מאוד בחיך, עם חיבורי טעמים שניכר שמאמץ רב הושקע בהם כדי שיהיו מעניינים דיים, אף אם לא מאתגרים מדי. לעומתה, "קלמרי טנדורי, שמנת חמוצה, שקדים קלויים, כוסברה, טילקוט מסאלה" (58 שקלים) ו"רוק שרימפס, יוגורט תמרינדי, תפוחי אדמה, כורכום, אפונה, קשיו מקורמלים" (52 שקלים), היו טובות ונעימות לחיך, אם כי מעניינות פחות.
"מרק סרטנים צח, וון-טון שרימפס וסרטנים, ברוסקטה, חמאת סרטנים ושום קונפי" (58 שקלים), המנה האחרונה שטעמנו לפני המתוק, הייתה מצוינת ממש. מרק הסרטנים היה כה עמוק מחד וכה צלול וברור מאידך, שכל השאר מסביב, שהיה מוצלח מאוד כשלעצמו, כבר לא באמת שינה. "קונכיות טפיוקה, חלב קוקוס ופירות" (42 שקלים) היה קינוח לא רע ולא יותר.
אל תבינו את דברי מהפסקאות הראשונות שלא כהלכה. טאיזו איננה מאכזבת. היא מוצלחת. לא מגישים בה סט של יצירות מופת בלתי נשכחות, אלא אוכל אירו-אסייתי חמוד וטוב. הארוחה בה מזכירה קצת שיוט בין טרקים באלבום פופ מוצלח, כזה שיש בו הרבה קטעים קצרים, קליטים, מופקים היטב, שעושים הרבה נעים מבלי לשנות את עולמך. אל יקל ראשכם בהישג כזה. מאחורי 3 דקות פופ מסוגנן, עומדים כישרון יצירתי ויכולת הפקתית. כך גם בטאיזו. מבחינה זו עובר בן נריה את טבילת האש שלו בהצלחה. אם משקללים פנימה גם את התמחור הסביר לגמרי, בהתחשב ברמת ההשקעה הזו וברמת חומרי הגלם שעל הפרק, כי אז הופכת ההצלחה ליתרה. את הפנטזיות והמשאלות על "דאוס אקס מכינה" - האל מן המכונה, אשר יעלה, יבוא ויפליא, אפשר, וכדאי, לגנוז. זה לא העניין בטאיזו - מסעדה טובה, סימפטית, עולצת וראויה. לא פחות, אבל גם לא יותר.
טאיזו. דרך בגין 23, תל אביב. 03-5225005 . לא כשר