פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנג סו: קיוסק, לא מסעדה

      אבי אפרתי ביקר באנג סו, הסינגפורית החדשה של האחים ירזין בת"א וגילה אוכל סתמי המצטיין במנות מיותרות. המסקנה מצערת: הסועדים האנינים הפסיקו לעניין

      להלכה, מתבקש לפתוח את הטקסט על אנג סו, הסינגפורית החדשה, בדיון בטרנד האסיאתי המתהווה בתל אביב. אבל למעשה, אינני בטוח שדווקא הסוגיה האסיאתית היא לב ליבו של העניין כשמדובר באנג סו. הדיון היותר רלוונטי בעיני, לאחר ארוחה באנג סו, שגם בהתנסחות עדינה למדי קשה למצוא מילים רבות בזכותה, קשור בתהליך העובר על מפעלותיה של הקבוצה, שאותה מובילים האחים ירזין, הבעלים.

      שימו לב מה קורה בהדרגה לירזינים - מהוותיקים, הרציניים והמוערכים במסעדנים כאן, שהיו חתומים בעבר על די הרבה הצלחות, קולינריות כקופתיות. מה נהיה איתה בשנים האחרונות, עם האימפריה שפעם מנתה מסעדות לרוב? כשאני כותב "מסעדות", אני מתכוון למסעדות באמת, לא בורגריות, פיצריות, מזללות מהירות ושאר חטיפיות אוכל, להלן "קיוסקים". רשת מוזס, פיצריות טוני וספה, מזללת הטאקו/בוריטו טאקריה, ועכשיו אנג סו הסינגפורית; באלו מתמקד פועלה של הקבוצה בשנים האחרונות. פעם השקיעו שם במסעדנות אקטואלית, איכותית, מתוחכמת, כזו שמביאה בשורה קולינרית (ראו צ'ימיצ'נגה), איכות צרופה (בירנבאום ומדלבאום) או קונספט חדשני לתקופתו (ראו פסטלינה). פעם. בשנים האחרונות - קיוסקים.

      הרציונל ברור. אין על קיוסקים מבחינה כלכלית. האוכל מתוקתק בהם מהר. הוא לא יקר, כך שאין ממנו המון ציפיות. לא צריך להשקיע בכלים יוקרתיים, ומחזורי הסועדים מתחלפים במהירות. לכאן באים, בלשונו של החומוסאי הירושלמי ההוא, שהפכה זה מכבר לקלישאה חביבה, כדי "לבלוע, לא לאכול". ככה הרגשתי כשהגעתי לפני מספר חודשים לטאקרייה של הירזינים, כשנפתחה. ככה הרגשתי גם כשביקרתי השבוע באנג סו.

      מסעדת אנג סו (נמרוד סונדרס)
      (צילומים: נמרוד סונדרס)

      הטרנד, לפיכך, איננו קשור באמת, ברוב המקרים לפחות, במהותו האסיאתית של האוכל, אלא באופיו הפאסט פודי. בבורגריות מוזס, שהיו הסנונית הכמעט ראשונה באימפריית ירזין לספק אוכל מהיר, אפשר תמיד למצוא המבורגר לא רע. בטוני וספה, שהגיעה בהמשך, הפיצות הן תמיד "ככה וככה". בטאקריה, הבאה בתור, האוכל בינוני ומטה במקרה הטוב; אנג סו מייצגת את השלב הבא באבולוציה: חלק מהזמן האוכל בה סתמי; בחלק האחר גרוע.

      למרות שהבנו כבר מזמן, שאוכל טוב באמת כבר איננו פקטור שם, באמת לא ברור למה מתעקשים שם, במקום להשקיע בפשוט וסביר – כמו שזוזוברה במיטבה הייתה – ללכת על עלבון לאינטליגנציה הקולינרית. אפשר לנסח זאת גם כך: הסועדים האנינים הפסיקו לעניין מזמן את הירזינים. נדמה שעכשיו אפשר לסמן פעימה נוספת בתהליך: גם אלו בעלי החיך הסביר כבר לא. מה יהיה, חבר'ה? פעם הייתם עבורנו עמוד האש אשר לפני המחנה. לאן נגיע מכאן?

      מסעדת אנג סו (נמרוד סונדרס)

      המולה שמקורה באקוסטיקה מבאסת וריח תבלינים חריף, שמקורו בהתעקשות שלא להפריד את המטבח מחלל ההסעדה (מי אמר "באדג'ט" ולא קיבל?), קידמו את פנינו כשנכנסנו לאנג סו. תענוג מפוקפק למדי. כל הבגדים שלבשנו שם עפו בבית, תיכף ומייד, למכונת הכביסה.

      הפתיחה הייתה אמנם סתמית למדי, אבל לפחות לא גרועה. הזמנו שיפודי סאטה של פרגית (22 שקלים), שהגיעו במרינדה של ג'ינג'ר, למון גראס וכורכום, עם רוטב בוטנים ותמרינדי. הזמנו גם סלט ירקות בורמזי (22 שקלים), ובו דייקון, עגבניות, אשלוט מטוגנים, שברי בוטנים ובייבי שרימפס בוויניגרט שום קונפי. כאמור, טוב זה לא היה, אבל לעומת ההמשך, מדובר בלא פחות מזהב טהור.

      צמד המנות הבא – שרימפס עם אטריות זכוכית (46 שקלים), ופק צ'וי ברוטב צדפות וג'ינג'ר (15 שקלים), כבר סחב מטה-מטה. השרימפס אודו בחמאה עם רוטב דגים ומיץ ליים. אינני מלין על כך שהגיעו מהקפאה; מלין גם מלין על כך שהיו מיובשים, מעולפים, מיותרים. חיפשנו קצת טעם טוב ברוטב שהחזיק את אטריות הזכוכית, על בסיס ציר עוף ורוטב צדפות. כלום. גסות טעמים. היעדר חינניות. יד כבדה מאוד על הווק. אכלנו את האטריות, כי היינו רעבים. את השרימפס לא.

      הגסות של רוטב הצדפות התעשייתי, בו שהו עלי הפק צ'וי, יחד עם ג'ינג'ר, ביאסה ברמות. כולם יודעים שלרטבים האלו יש טעם תעשייתי. משתמשים בהם, אבל, במקומות הסבירים לפחות, מחברים למספיק רכיבים נוספים, כדי שירככו את טעמם, שלא יהא נותן הטעם המרכזי. כאן לא חשבו על כך.

      המנה הבאה, ששימשה על תקן עיקרית, הייתה עוף בקארי נוניה מאלזי (52 שקלים). היא הוצגה כ"קארי קטיפתי של עוף ותפוחי אדמה, עשיר בחלב קוקוס ותבלינים אסיאתיים". בפועל, זו הייתה מנה סרת טעם במיוחד, שהזכירה יותר אוכל בבית תמחוי, מאשר מנה שיוצאים בערב כדי לבלות ומשאירים עליה כסף במסעדה.

      קל היה להתרשע קצת עכשיו, לגייס דימוי כדי להסתלבט קצת על המנה הכל כך מיותרת הזאת. באמת שקשה לא להתרעם כשמגישים לך דבר כזה במסעדה. במקום זאת אסתפק בפנייה לאנשים המנוסים שאנג סו בבעלותם: נסחפתם חבר'ה. זה לא מגיע לנו. מיותר לציין שליקטנו ממנה מספר פירורים בלבד, ולא יספנו. אף אחד לא שאל אותנו על שום מה ולמה. פאסט צריך שיהיה. גם גאדו גאדו (37 שקלים) - סלט ירקות מאודים, קוביות טופו מטוגנות וביצה קשה עם רוטב בוטנים ארומאטי, היה תמצית הסתם במובניו המבאסים.

      קינחנו בפנגט פיזנג (32 שקלים) - תבשיל בננות בקרם קוקוס וסוכר דקלים עם טפיוקה, שסבל אמנם ממתיקות מופרזת לגמרי, אבל לפחות היה אכיל. להבדיל מכמה מהמנות שתוארו בפסקאות ממעל.

      ברורה לי תגובתם של בעלי מסעדה על הטקסט הנוכחי, שאיננו הראשון שנכתב בתקשורת ברוח זו על אנג סו. היא, ככל הנראה, תלך לכיוון "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", או משהו בסגנון. השיירה, אגב, אכן עוברת. אנג סו מפוצצת. מבחינה כלכלית, אין כל סיבה לשנות שם משהו. חבל. אם בכל זאת מישהו שם יטה אוזנו לנאמר ברשימה זו, נדמה לי שחשוב להבין, שכשייגמר הבאזז, לא ברור כמה זמן אנג סו באמת תחזיק מעמד. לפחות אם זו אכן תמשיך להיות רמת האוכל המוגשת בה.

      אנג סו. רחוב בוגרשוב 34, תל אביב. 03-6333555.

      אנג סו (מערכת וואלה! NEWS)