השף נחי אלקין מוכר לחובבי הטיולים והצימרים בצפון ממסעדת "בטי ונחי מבשלים" במושב רמות. לפני שנתיים הגיח אלקין לתל אביב כאחת הצלעות במסעדת "רגב בהיכל" שנסגרה זמן קצר מאד מהפתיחה. מה שעמד בעוכרי רגב בהיכל בשעתה היה מגע האנכרוניזם הסמיך שלה. כששמעתי שאלקין פותח מקום חדש בתל אביב הסתקרנתי מאד לגלות היכן ניתן יהיה למקמו על הרצף שבצידו האחד עכשוויות ובשני, אנכרוניזם צרוף מהסוג שנכח ברגב בהיכל.
מאחר ולמיזם החדש שותפים גם אנשים שמפעילים מקומות חיים ובועטים בשנים האחרונות, שמתי פעמי לעשר חמוש באופטימיות זהירה. תיכף כשנכנסנו הפכה עלה מקדם הזהירות בחזקה. עשר לא נראה כמו מקום שפותחים בתל אביב בחורף 2013. אם כבר, הוא מזכיר מקומות שנפתחו בה איפשהו באייטיז. כזו היא גם האקוסטיקה במקום, שלא משפרת, בלשון המעטה, את חוויית הבילוי בו.
הגיע התפריט. דף אחד, לא גדול, שמנות הפתיחה בו זוכות לכותרת "יאללה מתחילים", מנות הים מאוגדות תחת הכותרת "קופצים למים" והבשרים "מו ומההה". טוב כוונות, אבל כה נאיבי. מה שיכול אולי לתחזק חוויית אותנטיות גלילית-רמת גולנית שכזו, כשקופצים לאכול מהצימר, מחזיק קצת פחות ומייצר, מה לעשות, מגע אנכרוניסטי בלתי נמנע, במסעדה בעיר הגדולה.
ואם האווירה היא אייטיז, מגיע האוכל ומתגלה כסוג של ניינטיז. לא רע, גם לא יקר; די זול אפילו ולכן לא מתסכל או מעורר נוגדנים; אבל גם לא באמת אטרקטיבי. הזמנו אינטיאס כבוש (45 שקלים) שלצידו סלט זוקיני, מנגו וצ'ילי (19 שקלים). האינטיאס הגיע במינונים נדיבים יחסית למה שאנחנו רגילים לקבל כאן כשמדובר במנות מהסוג הזה. איכותו הייתה סבירה. רוטב על בסיס חזרת לבנה הגיע לצידו והתקשה להרשים. הסלט היה סלט. לזכותו ייאמר שהיה טרי ורענן. לגנותו, שהרוטב סבל מבנאליות בלתי משתמעת. אז לא, לא הייתה פתיחה מי-יודע-כמה איכותית. מאידך, איפה בתל אביב אפשר לאכול ראשונות ב-64 שקלים, כולל מנת לחם לא רעה און דה האוס?
המשכנו. מאגף הים הגיע מנת פילה מוסר על סלט חם (88 שקלים) ומאגף הבשרים קדירת לחי עגל על פולנטה (67 שקלים). שני הפילטים נצרבו ללא עוול אבל מערך התוספים היה "שם ואז" מ"כאן ועכשיו": תבשיל חם של כרוב אדום ברוטב על בסיס שמנת עם מעט יין לבן. לא עידון, לא מוקפדות ולא טאץ'. במטבחו של בשלן ביתי טוב כוונות אך לא מתוחכם, לא מנוסה ונטול יומרות, מנות כאלו יכולות להתקבל באהדה וחברות. במסעדה תל אביבית, לא ממש... זו מנת רטרו שלא עושה טוב למסעדה שמגישה אותה או שכמותה. אז נכון, מעטים המקומות שבהם אפשר לאכול בערב מנת דג בתמחור כזה. מאידך, יש גבול למקדם הסלחנות שתמחור מתון יכול להצדיק.
קדירת לחי העגל הייתה בדיוק כמו קודמותיה. די הרבה בשר, שתי עוגות פולנטה שהופכות את כל העסק ליציקה. נתחי הלחי שהתרככו היו אפשריים, אבל, איכשהו, לא הצליחו לספק את חוויית קדירת הבשר הארומטית והמשכנעת, זו שחולמים עליה, לצד יין אדום טוב, כשבחוץ גשום וקר. זה נטה לאפקט כללי של מנה קצת גריאטרית, להבדיל מצרפתית, חורפית, מגרה.
קינחנו בגנאש שוקולד ושורות (33 שקלים) וב"קומפוט של סבתא של נחי" (19 שקלים). מנת הגנאש הגיע בכוס וה"שורות" התגלו כפסים פסים של שבבי אגוזים, שקדים וקוקוס שנחו לצד הגנאש. את הגנאש נוטלים בכפית מהכוס ומעבירים אותה על הפסים לעיטור ועיטוף. לא רע, לא טוב; כבר נאמר. לגבי "הקומפוט של סבתא נחי" כבר קצת קשה לומר זאת. הוא היה לא טוב.
לקראת פתיחת המסעדה התראיינו קברניטי המקום והשף לוואלה! אוכל. אחד מהם מצוטט שם כשהוא מסביר ששם המסעדה "עשר" הינו "מספר שמעיד על שלמות וכזה בדיוק הוא הצוות כאן". עשר, נכון להרגע, מצטיירת כמקום שמתכוון לטוב אבל לוקה במידה של נאיביות ולא ממש מרגיש כחלק מההתרחשות העכשווית בשטח. הוא יכול אולי להיות אטרקטיבי לקהל מבוגר שישים פלוס וצפונה, שלא באמת מחובר לווייב של כאן ועכשיו. האם נכון להשתית מסעדה חדשה על פלח כה מצומצם? לא ממש. משהו בעשר חייב להשתנות. קרליבך 10 בתל אביב רחוק מרחק שנות אור כמעט מצימר נחמד ברמת הגולן, במחצית השנייה של שנות התשעים.
עשר. רחוב קרליבך 10 תל אביב. 03-5464015. לא כשר
