סתם, זה הכל סתם: אבי אפרתי יוצא מתוסכל מצפרה

אבי אפרתי מציב לעצמו משימה בלתי אפשרית: לאכול בצפרה בת"א בפחות מ-500 שקלים, התוצאה: ארוחה סתמית, מתסכלת ולא משביעה. אז איך זה שהמסעדה הזאת מלאה מדי ערב?

15/12/2016
פוטומאקי בינוני מאוד(צילום: דודי מוסקוביץ)

אבי קונפורטי היה בשעתו אחד השפים המוערכים בישראל. זה היה מתישהו בסוף המילניום הקודם ובראשיתו של זה הנוכחי. קונפורטי היה המוח הקולינרי מאחורי מסעדת צ'ימיצ'נגה (תחת חסותם של האחים יורם וארי ירזין), שפעלה אז בחלל בו שוכנת היום קפה איטליה. הוא עשה שם מטבח פיוז'ן יצירתי מבריק, שחיבר טכניקות מערביות לאוכל מקסיקני והעמיד מטבח עילי מרשים. כותב שורות אלו הרעיף עליו אז תשבחות לרוב ואף תיאר אותו, קבל עם ועיתון, כגאון.

אלא שהפוקוס היצירתי של קונפורטי ממוקד בשנים האחרונות פחות בקולינריה ויותר במכירות. בצער רב נאלצתי בביקורתי האחרונות עליו בצפרה ובטופולופומפו, לעסוק בדברים אחרים לגמרי. מצאתי את עצמי משתאה בכל פעם מחדש אצלו מהיצירתיות ומהתחכום המכירתי. ליעילותה של המכונה לייצור כסף שלו אין מתחרים כאן, הקולינריה כבר מזמן משנית.

אפשר לתאר זאת גם כך; בטרם היציאה לצפרה סימנו לעצמנו משימה - לאכול בעד 500 שקלים לזוג. זה הרי סכום שמאפשר ארוחה הגונה ברובן המכריע של המסעדות כאן. הוא גם מייצג רף שרלוונטי לרובם המכריע של הסועדים. כפי שתיווכחו בהמשך, פשוט זה לא היה. להלכה, צפרה היא פחות מגונדרת מטופולופומפו היומרנית והיקרה ממנה. אלא שגם אליה יש להגיע ערניים ודרוכים. קצת חוסר ריכוז או מיקוד והחשבון נוסק לממדים לא הגיוניים ולא מתכוננים, ללא פרופורציה לסוג האוכל, כמותו ואיכותו.

עוד בוואלה!

טמנאוולין: מהגבעה בסקוטלנד לראש טבלת המכירות

בשיתוף ויסקי טמנאוולין
מתמקד במכירות(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

קודם כל היינו צריכים להבהיר למלצרית שאנחנו לא מעוניינים בארוחת "החוויה של צפרה", שבה המטבח בוחר עבורנו את המנות. לא רק שאין לי עניין שאחרים יבחרו עבורי את המנות, הפטנט שמפתה אנשים להוציא הרבה יותר ממה שהתכוונו, עם הילת הקדושה של 'התנסות מיוחדת', לא עושה לי את זה.

הפיתוי הבא: מנות דג על המשקל ב-73, 83 ו-109 שקלים למאה גרם. גודל המנות, כך הוסבר לנו, מתחיל מ-280 גרם ומגיע באופן טיפוסי ל-380 גרם. במילים אחרות מדובר במנות פילה דג שמחירן מתחיל במעל מ-200 שקלים ומגיע עד למעלה מ-400. מטופולופומפו זכורה לנו לרעה סיטואציה של כמעט הורדת ידיים עם המלצר על העניין, הפעם זה היה אגרסיבי פחות אבל ברור - פוטנציאל אי הנוחות של הסועד הסביר, זה שלא עבר הכשרה באסרטיביות ומגיע לצפרה לבלות ללא אזהרת מסע, הוא מוחשי.

התבוננו בתפריט. הסבירו לנו שכל המנות בצד ימין של התפריט הן קטנות ובצידו האחר עיקריות. הלכנו על צפרה פוטומאקי (68 שקלים), סאקו סאי (46 שקלים) וסקאלופ צרובים (62 שקלים). עם כל הכבוד, ויש, 176 שקלים למקצה פתיחה הרגיש לנו כמו די והותר. הגיעו המנות. ארבע חתיכות סושי עם סלמון, טונה וילו טייל לצד אבוקדו, עירית וטוביקו. הפוטומאקי היו לא יותר מבינוניים, ללא כל תחושת ייחוד, איכות או מגניבות יוצאת דופן. תמצאו כמותם במספיק מקומות שמגישים סושי, כנראה שבתמחור מתון יותר.

במנת הסקאלופ היו שני קוקי סאן ז'אק צרובים באיכות בינונית לגמרי ברוטב מחריד למדי, עם שמן כמהין מוקצף, פטריות ותירס. זה היה כבד, גס, סר טעמים ורחוק כל-כך מהקלות השמחה של המטבח האסיאתי והפן אסיאתי במיטבו. במנת הסאקו סאי היו שני כיסני טפיוקה עם שום ירוק, פרגית, כוסברה ובוטנים. זו הייתה המנה היחידה בארוחה שעלתה מעבר לרף הבינוני. היא הייתה סבירה על תקן אוכל רחוב, ללא ערכים מוספים של מסעדת שף.

סיכום ביניים: 176 שקלים שקנו לכל אחד מאיתנו 2 פוטומאקי בינוניים מאד, סקאלופ אחד ברוטב נוראי וכיסן עוף-כוסברה-בוטנים סביר לכל סועד. הרבה יותר ממה שמוציאים במסעדה טובה על מנות פתיחה, מדגמי בכמות ודל איכויות.

בו לוק לאק, סיבי נוקשה ולא עסיסי(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

הגענו לסקציה המכונה "מנות גדולות". הזמנו מנה המכונה "בו לוק לאק" (135 שקלים) על בסיס קוביות פילה בקר עם בצלים אדומים בקרמל פלפל שחור ויאטנמי, וקיבלנו מנת ביניים לכל דבר ועניין שרחוקה מאוד מלהרשים. הבשר הסתבר כסיבי למדי (בשר פילה סיבי? הייתכן? הרמנו גבה אבל החלטנו לא לחקור בנשגב מאיתנו), נוקשה ולא עסיסי, והתוספים היו בינוניים. סתם מנה, בתמחור שערורייתי.

העיקרית האחרת – פאד תאי (76 שקלים) נבחרה כמי שבוודאי מוזמנת חדשות לבקרים על ידי באי המקום. זו מן הסתם המנה התאילנדית הפופולרית ביותר במסעדות בכל הזמנים, ולא רק בישראל. ספרנו חמישה שרימפס בלאק טייגר, הזן המופשר מהקפאה, לצד אטריות אורז, ביצה, ארבע (!) קוביות טופו, בצל ירוק, נבטים ובוטנים. אפילו את המנה הגנרית הזו, שמתומחרת הרבה מעבר למקובל, לא הצליחו בצפרה לספק באופן שיעשה קצת נעים בחיך. היא הייתה מהסתמיות שזכורות לנו מסוגה. ללא כל ייחוד, שפיץ או שמחת חיים.

לקינוח, המליצו לנו על סשימי אננס (58 שקלים) כמנת הדגל של תפריט הקינוחים ובה בחרנו. הגיעה דגימת סמי פרדו ברולה קטנה ממש, מתוקה בטירוף, עם דבש דקלים וסורבה אגוזי קוקוס סתמי וחסר הבעה. סתם, סתם, סתם.

סשימי אננס לקינוח, מנה סתמית(צילום: ספק 500, אנטולי מיכאלו)

גיבורים, עמדנו במשימה. החשבון נעצר על 445 שקלים, לפני מים, אלכוהול וקפה ולא כולל שירות כמובן. מה קיבלנו בכסף הזה? כמה ביסים ודי על תקן ראשונות, פאד תאי משמים, מנת ביניים לא מוצלחת ל'עיקרית', וקינוח בנאלי אחד. כמותית, אי אפשר לכנות את האוסף הזעיר הזה ארוחה לשניים. לכל היותר כאילו ארוחה. מבחינת איכות היא הייתה הרבה למטה מבינונית. הרגישה כמו חלק מפס ייצור תעשייתי, דל למדי, רחוק מלהרשים.

שום דבר לא השתנה בממלכת קונפורטי. אנחנו נתלונן והוא ימשיך בשלו, בבחינת 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'. מסעדות תל אביביות טובות מאד, שמתומחרות שפוי, עומדות שוממות, משוועות לקהל, קיומן מוטל בספק והן מפרפרות, בשעה שמכונת הכסף, שאין שמץ הצדקה לתמחור ההזוי המתקיים בה, להלן צפרה, מלאה מדי ערב, רק בזכות התפאורה והפסאדה. משהו מעוות בממלכת תל אביב.

צפרה, יגאל אלון 96 ת"א, 03-6240044. לא כשר

חשבון לשניים:

אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully