נושאים חמים

מסעדת פומו: תם עידן האמת הפנימית

ביקור במסעדת פומו מחדד את הצרה הצרורה של שוק המסעדות בשנה האחרונה. אין זכר לביטוי אישי, אופי או ייחוד, ונותרת עוד מסעדה שמנסה לדבר לכולם

מסעדת פומו (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
חלל מסעדת פומו (צילום: אנטולי מיכאלו)

מסעדת פומו נפתחה לפני כחמישה חודשים באזור התעשייה של רמת החייל בתל אביב. זו מסעדה איטלקית אותה מוביל השף שחר ברנע. ומאחר שלא רק בעברית, גם באיטלקית פומו איננה מילה מוכרת, לא יכול אוהב האוכל בן זמננו שלא לתהות: למה בדיוק נתכוונו המשוררים? מה זה פומו? ובכן, פומו רמת החייל נכתבת בפ' דגושה, כקיצור של פומודורו (עגבנייה באיטלקית); זאת להבדיל מ-FOMO, (Fear of missing out) – ביטוי נפוץ לתיאור האימה התוקפת את המכורים לרשתות חברתיות ולסמארטפון כשאינם מחוברים.

המצב המזוויע בשוק המסעדות בישראל ייצר, כך נראה, לרבים מהמסעדנים כאן סוג של FOMO קולינרי – פחד שלא להיות מחוברים לטעם הקהל הרחב ולהישאר מאחור, מחוץ למסיבה. זה FOMO שבא לידי ביטוי באוכל שעושה כל שביכולתו לדבר לכו-לם ונמנע בכל דרך אפשרית ממקוריות, אופי או ייחוד. לא שלא נפתחו בישראל בעבר מסעדות כאלו. אלא שבשנה האחרונה, בוודאי הקשה ביותר מאז ומתמיד, זו צרה צרורה. תם עידן האמת הפנימית של שפים, עבר מן העולם הביטוי האישי.

סלט פנצנלה במסעדת פומו (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
איך שיצאנו כבר שכחנו מה אכלנו. סלט פומו (צילום: אנטולי מיכאלו)

פומו (בפ' דגושה) היא המסעדה הכי פומו (בפ' רפויה) שיש. ההמחשה הבהירה ביותר לכך היא העובדה שכבר כשיצאנו משם, בדרכנו למכונית, לא באמת זכרנו מה אכלנו. התפריט כולל את כל מה שמסעדה איטלקית שמדברת לכו-לם צריכה שיהיה בה. הכול כולל הכול. חבל רק ששום דבר לא מצליח להיות טוב באמת. חלק מהמנות סבירות, חלקן פחות ועל המנה הטובה היחידה – הקינוח, חתום הקונדיטור השכן.

אכלנו ואכלנו, לא סבלנו אבל גם לא באמת נהנינו. לשווא חיפשנו פיסת מקוריות לאורך כל הארוחה. לא הייתה שם כזו.
כ-75 מקומות בפנים ועוד קצת פחות מזה בחוץ יש בפומו, מה שהופך אותה למסעדה לא קטנה. העיצוב מודרני ומגניב בצורת מנהרה, עם אלמנטים תעשייתיים. לא רשמי מדי ולא יומיומי. חבל רק שמהיושבים מול החלון הגדול של המסעדה, כמונו, מצופה לצפות בנוף הלא ממש מלבב של גג המבנה התעשייתי השכן, שמי היה מאמין שב-2017, בואך 2018, עדיין עשוי אזבסט.

מסעדת פומו (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
מסעדת פומו. עיצוב מודרני ומגניב (צילום: אנטולי מיכאלו)

התחלנו עם ברוסקטה טונה (53 שקלים), שרימפס וקלמרי פריטי (53 שקלים) וסלט פומו (56 שקלים). בברוסקטה היו טונה אדומה, בצלי שאלוט, כוסברה ואיולי די פפרונצ'ינו, על ארבע פיסות לחם. זה היה תקין, ללא בעיות מהותיות, אבל ללא דגשי איכות יוצאי דופן באיכות הדג והאיולי. השרימפס והקלמרי, במינון לא במיוחד נדיב, טוגנו קצת יותר מדי. פירות הים היו מעט צמיגיים. הסלט, עם עגבניות, זיתי קלמטה, קרעי פוקאצ'ה, מוצרלה די בפאלו וסלסה, לא העלה ולא הוריד. חומרי הגלם היו רעננים אבל בחיבורם ובתיבולם חסרה יד מדייקת.

פסטה שרימפס וארטישוק במסעדת פומו (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
פטוצ'יני פרוטי די מארה במסעדת פומו (צילום: אנטולי מיכאלו)

ההמשך - פטוצ'יני פרוטי די מארה (82 שקלים), פיצה סרדיניה (69 שקלים) ולחי עגל בבישול ארוך (74 שקלים), היה טוב פחות. בפטוצ'יני היו מעט מדי פירות ים (שרימפס, קלמרי ומולים) עם עגבניות, יין לבן ו"ציר ים" חלוש, שלא לומר דלוח, שלא סיפק די טעמים לפסטה. פיצה סרדיניה, עם עגבניות, מוצרלה, אנשובי, סרדינים, צ'ילי, עגבניות צלויות ושומר, הייתה בעייתית. שרופה בקצוות, רחוקה מלדייק בבצק ונטולת איזון טעמים בטופינג. מנת לחי העגל הייתה היחידה מבין העיקריות שעמדה בסטנדרט סביר. טעמי העומק של הבישול הארוך ניכרו בבשר, שלצדו הגיעו גזר צלוי ופירה.

קינוח במסעדת פומו (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
קינוח במסעדת פומו. בסטנדרט אחר (צילום: אנטולי מיכאלו)

בקינוח שחלקנו - שוקולד אוטמזגין (46 שקלים), היו קראנץ' שוקולד, פייטה וקרם שוקולד. הוא היה מוצלח וניכר שנעשה בסטנדרט אחר לגמרי מכל מה שפגשנו עד כה. לא הופתענו מידי כששמענו שמדובר במנה המגיעה מהקונדיטוריה של דודו אוטמזגין, הפועלת בסמוך לפומו.

כאמור, כל סועד, מכל מין, צבע וגיל, יכול למצוא לו מנה בפומו. לא היה יקר מדי וגם לא זול. לא היה רע מידי וגם לא טוב. היה FOMO. יותר מדי מסעדות כאלו עומדות להיפתח ככל שהמשבר בענף יימשך. חבל שכך.

פומו. הברזל 11, תל אביב. 03-9225320. לא כשר

חשבון בבקשה

מסעדת פומו