שוק התקווה אף פעם לא היה שוק ידידותי במיוחד, הוא גם לא צריך להיות בעייני, לשוק התקווה אתה מגיע כי אתה צריך, זה לא קשור לרצון. לשוק הכרמל מגיעים גם כי רוצים, הוא כבר עבר את המהפכה שלו.
לפני שנתיים בערך גיליתי את ציון בשוק התקווה לגמרי במקרה. הגעתי לשוק כי הייתי חייב להסדיר את כמות העמבה החריפה בבית, התחיל מחסור קל, המונית עצרה בשכונת התקווה מעצמה, התחלתי לצעוד אל תוך הסמטה הידועה של החמוצים, התארגנתי על צנצנת שתספיק לשבועיים בערך, ואז העובד בחמוצייה הודיע לבעל הבית שהוא הולך לאכול אצל ציון, אז פשוט הלכתי אחריו. תוך כדי הליכה התחלתי לתחקר את העובד מי זה ציון. "יש לו עיג'ה לפנים" אם זה לפנים, אז תרשום גם אותי אחריך כמובן, אחרי כמה מטרים הגענו לדוכן.
ציון לקח ממני הזמנה בזריזות והבנתי שאני צריך לחכות בשקט, לקח לי הרבה שנים, אבל בסוף הבנתי ששקט זה עם השפתיים סגורות ונושמים מהאף. באותה פעם אכלתי, אפילו צילמתי, אבל שכחתי. גם זה קורה. ללכת לאכול סביח אצל ציון מצריך הכנה נפשית מוקדמת, חייבים להבין שסבלנות אין לציון, אבל הסביח מאוד טעים, במיוחד העיג'ה, קציצית ירק עיראקית, שהוא מוסיף על ההתחלה. ציון מגיע לעבוד, זו לא מסעדת גורמה חס וחלילה.
לא מזמן חלפתי ליד ציון ופתאום נזכרתי. הוא סימן לי לצלם זריז ויאללה הלאה, בלי קשר עין בבקשה, אז עשיתי כמבוקשו. זה מזכיר את סיינפלד, הפרק שאסור לכתוב את המילה, זה עם המרק, אבל הפעם בגרסה של הסביח עיג'ה.
התחלתי לרדת על המנה, אפילו לא הגעתי רעב במיוחד, אבל הריח של העיג'ה חצה את האוויר ישר אל תוך המוח, הפעיל את השריר של "עוד אוכל בבקשה". התחלתי בנימוס לנגוס את הפיתה, הגעתי עד השלב של העיג'ה ולקחתי בנשימה פנימה את העיג'ה עם החציל והביצה, שלקתי את הפיתה, ככה אוכלים את הפיתה של ציון, בשלוקים ישר אל תוך המוח.
זה מתחיל עם המון עיג'ה על ההתחלה, החציל הצליח לפגוע ישר בעיג'ה דרך העמבה שלא נזלה למזלי, הפיתה תפסה את כל הטוב הזה באומץ רב, חייכתי לעצמי, סגרתי פינה על ארוחת צהריים ב-18 שקלים בלבד בשוק התקוה, והחלטתי שיחס ידידותי זה גם ככה אובר-רייטד.
הסביח של ציון, המבשר 17 תל אביב שוק התקווה, שעות פעילות: א-ה 09:00-15:00, ו 09:00-14:00.