בינואר 2019 כתבנו כאן על גוני, מסעדה איטלקית חדשה ברמת השרון, של בחורה צעירה בשם גוני בורשטיין, רק בת 25, שרצתה להגשים חלום ולפתוח מסעדה משלה. במחברת קטנה היא שירבטה במשך שנים את כל הרעיונות הקולינריים שלה, עד שבאותו חודש מן הדפים הבלויים יצא החלום וקרם עור וגידים והיא פתחה את גוני, מסעדת שף איטלקית ופטיסרי צרפתי, מקום קטן ומוקפד ברמת השרון, שם היא הגישה אוכל בסגנון איטלקי, ומכרה פטיסרי בעבודת יד.
גוני עשתה דרך ארוכה כדי להגיע אל המסעדה הקטנה שלה ברמת השרון, שכללה גראן דיפלום בקונדיטוריה ובישול בקורדון בלו בפריז, סטאז' ועבודה אצל כריסטוף בושה במסעדת הקינוחים המפורסמת שלו, ואפילו התחבבה על קלייר דמון, אמנית הפטיסייר הצרפתית. היא חזרה לארץ ועבדה אצל מאיר אדוני ואפילו הספיקה לעבור לאיטליה כדי ללמוד לעשות שוקולד ממאורו מורנדין. בסוף היא גם חזרה לארץ כדי להגשים את החלום ההוא מהמחברת. חלום שאתמול נגמר לעת עתה, בגלל שתי מילים שכבר די נמאס לנו לכתוב - משבר הקורונה. או יותר נכון לכתוב, ניהול משבר הקורונה, או אפילו מדויק יותר - אי ניהול משבר הקורונה.
בפוסט ארוך ונוגע ללב סיכמה אתמול גוני בפייסבוק שלה את כל השתלשלות האירועים האבסורדית של התקופה האחרונה. האירועים שאילצו אותה להגיע להחלטה הקשה, לקטוע את אותו חלום ילדות ולסגור את המסעדה האהובה שלה.
"פוסט פרידה, מסעדתי אהובתי. זעקתי במרץ שהורגים לי את המקצוע מול העיניים, נלחמתי בדרכי על ההתנהלות הכושלת והבזויה בשעתנו הקשה עם שמירה הדוקה על החוקים כיוון שבריאות לקוחותיי והצוות שלי הם מעל הכל. כשאמרו ב-15 במרץ לסגור, בכיתי, זו הייתה שעת פריחה במסעדת 'גוני' לקוחות הגיעו מכל הארץ, שמעו מפה לאוזן, השתפרנו, התחזקנו, למדנו והכי חשוב למדנו ללמוד ואז הנחיתו על המקצוע שלי פצצה. בבום, בלי אזהרה מוקדמת. ככה. תסגרו ובהצלחה. תרמתי הכול לניצולי שואה, מקררים מלאים באוכל, מוצרי חלב ירקות, אוכל שחיכה במקרר לסרוויס, סרוויס שלא הגיע. הבנתי שעצמאי נשכח מאחור ושכירים יציבים בתחום קשה למצוא, צעירים מעדיפים לחתום אבטלה מאשר לעבוד, זה מרתיח וזה עוד אור שחור על מה שקורה במדינה שלנו. בארץ ישראל היפה שלנו שמתרסקת. כי להניע את הכלכלה זה לא רק לצאת לשופינג".
"חזרנו מהסגר מחוזקים, בנינו את עצמנו מחדש, היה זמן לרענן ולהתרענן וניסינו להיות אופטימים לגבי המצב, שוב עלייה, שוב חיוכים של לקוחות ואז מספר המאומתים בארץ עולה ושוב אנשים מפחדים לצאת, מילה אחת בתקשורת והרחובות ריקים מאדם, חס וחלילה להיכנס למסעדות כי מדבק שם. זה קשה וכואב לראות את המקום שהרמת בשתי ידיים עובר את התקופה הזו, תקופה הזויה, לא בשליטת מי שעומד בראש, כי יש מנצח מעלינו - והוא לא מנצח לטובתנו. לא לטובת המסעדנים, לא לטובת העצמאים- לא לטובת העם".
היא ממשיכה וכותבת על אירועי ה-17 ביולי, על ההחלטה שהתקבלה באישון לילה על סגירה מיידית של המסעדות, והשתנתה רק לאחר שמסעדנים רבים איימו במרד. "בלילה בין חמישי לשישי בשעה 3:30 לפנות בוקר מודיעים שסוגרים מסעדות ביום שישי בשעה 17:00. אני שומרת חוק, וגם ערה ב-3 בלילה. בבוקר התקשרתי ל-60 לקוחות כדי לבטל את הזמנתם לשישי בערב, ה-סרוויס של המסעדה. קיפלתי הכול שוב, תרמתי הכול שוב, סגרתי הכול שוב ואז חצי שעה לפני כניסת השבת מודיעים שאפשר לפתוח. מה אתם עושים לנפש שלנו אתם לא מבינים בכלל. יום שישי אחה"צ, הלקוחות בוטלו האוכל נתרם השולחנות הפוכים, איך נפתח? מייאש".
"הסאגה לא נגמרת, ביום שלישי ב-10 אומרים שהמסעדות נסגרות בטוח, אבל ב10:10 יערערו על זה וזה כנראה יבוטל. אני לא עובדת על כנראה. הפסדתי שישי עד שלישי כולל של סרוויסים. שוב הכנות, שוב פותחים, עוד הנחיות על המסעדות, עוד הפחדות עוד גלים של לקוחות, לפי מה שהתקשורת אומרת אין אופק, אין תשובות".
וכעת הסגר הנוכחי, שהיה הקש שבר את גב הגמל השפוף גם ככה. "שוב סגר. ראינו את זה בא, כבר הורדנו כמויות. עדיין כתוב באתרי החדשות שהוא מסתיים ב-14 באוקטובר. מצחיק נכון? אוקטובר אתם קולטים?. כמו שאמרתי לעיתון עוד בחודש במרץ, מסעדה זה לא מפסק - אי אפשר לכבות ולהדליק את האור כשבא. אני אופטימית. אני מרגישה שאני מנסה לנוע במהירות, אבל על אופני כושר, לא משנה כמה אנחנו המסעדנים נפדל מונעים מאיתנו לזוז".
"אין לי כבר מילים על התפקוד הכושל הזה, אין לי מילים. התשה נפשית בלי מתווה בלי תכלית בלי עזרה ממשית. אנחנו השפים אמנים, אנחנו ברובנו היפראקטיביים, הרעיונות שלנו לא מפסיקים לזרום. אנחנו צריכים ליצור ולנוע ורוצים לעשות את זה בכבוד ובהנאה (!). אני רוצה להתקדם, אני רוצה לנוע אני רוצה להתפתח. יש לי המון כיוונים חדשים, אני מאוד אופטימית".
"עברתי בגיל 21 ללמוד ולעבוד בפריז, בגיל 24 עברתי לאיטליה ללמוד ולעבוד, היה חשוב לי ללמוד מהטובים בחו"ל כדיי להביא את הידע שלי לישראל שאני כל כך אוהבת, בגיל 25 פתחתי מסעדה ולצערי בגיל 27 אני סוגרת אותה לאחר רומן קצר שחשבתי שיימשך עשרות שנים. אבל בראש מורם. לא אפסיק להתעסק באוכל אז תמשיכו לתמוך ולעקוב אחרי הדברים החדשים שאעשה. אני בוחרת לא להמשיך כמסעדנית ברשות המשטר הזה. אין אופק, אבל עכשיו אני קובעת את האופק של עצמי, ואף אחד אחר לא יכבה לי את האור".