איך נצא מכל הסיפור הזה (ומהמטבח) כשכל הסיפור הזה ייגמר, כמה ישראלים אמרו לעצמם בשנה האחרונה ש"אוכל כזה הם יכולים להכין גם בבית", ואיפה בדיוק עובר הגבול בין טייק-אווי מפנק והפעלה מאומצת בשלט-רחוק?
אם היינו צריכים להמר, היינו הולכים על קומבינציית תשובות שמשלבת "כבדים יותר" (שאלה א'), "כולם בלי יוצא מן הכלל" (ב') ו"מה שהלך לנו במטבח הביתי בסוף השבוע" (ג'). הראשונה קצת ערטילאית, כמעט פילוסופית, השנייה מבוססת על הכרת ה-DNA המקומי, והשלישית פשוטה - בין משלוח מפנק שדורש ממך לפתוח מכסה ולהתחיל, ובין קניית חומרי גלם ובישול של ממש מחכות ערכות העשה-זאת-בעצמך. מחכות, מתחממות ועוד רגע לוהטות את דרכן לכדי טרנד.
על פניו, מדובר בשיחוק, פיצוח של תת-ז'אנר ישראלי, מיומן במידה מסוימת, שמאס בקופסאות המתכלות ומשתוקק לקצת אקשן, אבל לא אקשן במינון כזה שינגוס לו את הערב. כאן נכנסות הערכות. אחת מציעה מנה מסוימת, אחרת ארוחה שלמה, כולן מגיעות עם האוכל עצמו במצב של "אנחנו כמעט שם", לצד הוראות הפעלה מפורטות, ובתיאבון. איך נצא מכל הסיפור הזה כשכל הסיפור הזה ייגמר אתם שואלים? נצא חכמים יותר, לפחות קולינרית.
המנה הראשונה שלנו הייתה הכרוב הערבי של DOK, המסעדה המקומית של אימפריית האחים דוקטור (ובה גם "האחים" ו"אייבי"). אמרתי "ראשונה", והתכוונתי "חמש ראשונות" לפחות. הערכה (51.90 שקלים) כוללת כרוב שלם (אנחנו קיבלנו אחד ענקי ממש) מלא עשבים ועטוף כבר בנייר כסף, שאליו מצורף קיט של יין לבן ושמן זית להוספה, יחד עם צ'ימיצ'ורי זעתר.
דף ההוראות המאויר יפה דורש תנור בטמפרטורה של 230 מעלות, "השקיה" מקדימה של הכרוב בשמן הזית והיין הלבן, מלח על חלקו העליון, הידוק ואפייה של כשעתיים וחצי. אז, נדרשת חצי שעה נוספת, מעט עבודת מעדר לסילוק העשבים, וחיתוך למנות. זה גם הרגע הגדול של הצ'ימיצ'ורי.
הפער בין ההוראות למציאות - בהינתן שיכולות המטבח שלכם בסיסיות ומעלה - כמעט אינו קיים. הערכה מוקפדת ואינפוטים קטנוניים יעסקו מקסימום בצורך בשכבת נייר כסף נוספת סביב הכרוב, בהמלחה מסיבית הרבה יותר מהנאמר, ובעוד איזה חצי שעה של טורבו. מעבר לזה, הצהרת ה"כרוב צלוי שנמס בפה" של "האחים" לגמרי עומדת בהבטחות. מדובר במנה כיפית, שעושה חסד עם אחד הירקות הכי מפוהקים בשדה, והופכת אותו לנשנוש חורפי עמוק-טעמים, אירופאי אפילו.
מכולת "האחים", אגב, מציעה ערכות DIY נוספות כמו מיקס ירוקי העונה (53.90 שקלים) ומתכון "סודי" לחומוס (46.90 שקלים), אך גם קולקציית סלטים מפוארת, אוכל חמם-והגש כמו סופריטו עוף (79.90 למנה זוגית) בבישול ארוך וקומבינציית ספאייח מיתולוגית (טלה או תרד, 24.90 ו-21.90, בהתאמה) שרק צריכים הברשה הגונה (הגונה, אמרנו. זה לא הזמן לפרופורציות) של שמן זית, ומסתפקים אפילו בטוסטר לחיץ. בקיצור, מנעד רחב שיספק בשלנים ביתיים וצרכני מיקרוגל כבדים, בלי להעביד את הראשונים או לעשות שיימינג לאחרונים.
"מכולת האחים", לתפריט והזמנות
המנה העיקרית שלנו באותו ערב עשתה מה שכולם רוצים לעשות כבר עשרה חודשים - עזבה את המקומי, טסה ליוון ולא הפגינה שום ייסורי מצפון בדרך.
"גרקו", חלק ממעצמת האיים הים-תיכונית של צביקי עשת בצפון תל אביב, מבוססת אמנם בשגרה על שולחנות ארוכים ורחבים עמוסי אורחים, ובעצם על כל מה שמנוגד לעולם הסושיאל דיסטנסינג הנוכחי, אך בטח שמתם לב - ככה, בקטנה - שזוהי אינה שגרה.
הפתרון, אם כך, הוא קצת יוון עד הבית. זה אומר ממרחי מעדנייה עם סקס-אפיל חו"לי, ולחם, ומנות לחמם ואפילו מפת שולחן כחלחלה כמו במסעדה עצמה, טאץ' קטן אך חינני. אה, וגם גירוס אמיתי. כן, כמו ביוון.
ערכת הגירוס להכנה ביתית תתאים לכ-4 סועדים רעבים (וליותר אם אתם אנשים נורמטיביים שלא הצליחו להתאפק וניגבו משהו לפני כן). היא כוללת 500 גרם של גירוס הודו וטלה חתוך ומתובל להכנה זריזה במחבת, עשיריית פיתות יווניות, עגבניות שרופות מהגריל, סלטים, מזטים ו"כל מה שצריך לחגיגה יוונית, סתם ככה באמצע היום", כהגדרת המקום.
ההכנה אכן קלילה - אנחנו לא במקום שצריך להסביר מה עושים עם גירוס במחבת, נכון? - וכמה דקות לאחר מכן משהו מהתשוקה היוונית של עשת ו"גרקו" ירים קצת גם את המטבחים ושולחנות האוכל הכי שפופים בארץ. הפיתות חוממו קצת בתנור, קלטו בהצלחה את הגירוס, המשיכו עם צזיקי ורוטב עגבניות וגם עגבניות מהגריל ועוד קצת מזה וההוא, ופתאום הביס הוא כל מה שרצינו מהקיץ הזה שנגמר לו, ולא ממש קיבלנו. בינינו, גם זה משהו עכשיו.
"גרקו", לתפריט והזמנות