מה בדיוק קורה בשוק הנמל? האם ההבטחה לבוקריה תל אביבית התממשה כבר? ואיך עומדת ההשוואה עם ה"בורו מרקט" בלונדון? דוכני האוכל "שכבר מזמן הכול למוסדות מפורסמים" עומדים בביקוש? והווליו פור מאני, מה מצבו? מחזיר עדיין יותר ממטבע כסוף אחד על סנדוויץ' הרינג?
וזה אפילו לא אני. כלומר, בקלות הייתי יכול לקדוח החוצה חוויות רעות מאינספור ביקורים במקום. הדוכן החדש ההוא וההבטחה הבאה, השף שיושיע סוף סוף את הפינה הדרום-מערבית המקוללת והטאלנט שיסחוט עוד הזדמנות.
לא, זה השוק עצמו, שמדבר באתר של עצמו על עצמו, באותה נשימה עם הבוקריה והבורו. אין מספיק מיכל אנסקי ברשתות החברתיות כדי לשטוף את האשליות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ובגלל זה, בגלל כל זה בדיוק, ניגשתי בחשש לדוכן החדש בשוק. קוראים לו "הקובה של דרור תציל את העולם". ברצינות. הביקורת כבר כותבת את עצמה.
אבל לא הפעם. דרור, מסתבר, אולי עוד יגשים משימה הרבה יותר קשה מסתם להציל את העולם. דרור אולי עוד יציל את שוק הנמל.
דרור, "בשלן-על" (בפי חבריו, ובשלב השבע הזה לא נותר אלא להסכים) מגיע בכלל מעולם ההפקות, או כפי שהממשלה הזאת מכנה אותו - "למה מי אתם בכלל?".
קורונה קטנה החזירה אותו לסירים, סטאז' קטן אצל אלי ממחנה יהודה (עוד שוק שהוא מלכודת תיירים ששכחה את השורשים שלה, אם אנחנו כבר בעניין של להסתבך) כיוונן אצלו את כל הפרטים הקטנים והחשובים, והצלת העולם יצאה לדרך. קודם מהבית, אחר כך פופ-אפ, ועכשיו זה כבר הופך לדוכן קבוע במתחם.
שנים של חסך קובה עמוק בעיר (לאן נעלמת, "קובה-בר"?), והבנה שזה אחד המתחממים היעילים ביותר, גרמו לנו להסתער עם הזמנה רוחבית, מאוד רוחבית. מרק קובה סלק (שלוש קציצות במילוי בשר בקר, 48 שקלים), מרק קובה דלעת (שלוש קציצות טבעוניות במילוי פטריות, אגוזי מלך ועשבי תיבול), מרק קובה חמוסטה (שלוש קציצות בקר) וגם קובה נבלוסיה מטוגנת, כי הורגש חוסר באוכל פשוט.
פתחנו, כפי שפותח כל אכלן באשר הוא, במטוגן. החדשות הטובות הן שהוא שרד את המשלוח. החדשות הטובות עוד יותר הן שהקציצה פרצה את תקרת הזכוכית הגנרית שלה, זו שמגיחה מדי פעם בכל מיני "מקומות של קובה", וסיפקה מעטפת פריכה מאוד, ופנים רך מאוד, וביס שלוקח חוץ ופנים ומערבב אותם בפה לשיר חורף שלא יימאס עד פעם.
שלושת התבשילים עמדו במכת ההגשה האיכותית הזאת, והחזירו. החמוסטה החמצמצה-צהבהבה, שופעת סלרי ומנגולד, סיפקה קונטרה נהדרת לקציצה, וכך גם המרק הסגול העמוק, מתקתק ועוקצני, עם פלחי הסלק המבושל.
הקערה הטבעונית, מודים בענווה מזויפת, הייתה לא פחות טובה וסיפקה אופציית קומפורט-פוד ללא צורך להתפשר. הקציצות מחזיקות מעמד, וחלופת הפטריות-אגוזים לא מרגישה מאולצת. להיפך. עם קצת דלעת מסביב ולא מעט בלגן שמח בכף, זה היה ביס שחזרנו אליו שוב ושוב.
שלושת השותפים של דרור נדרשים לא פעם להסברים על שם המיזם, ללא הצלחה גדולה. הם מספרים שזה הציל אותם בתקופה שבה כולם היו זקוקים למעט הצלה, מדגישים שבזמן הארוחה הם מרגישים כל כך מנחם וכל כך כיפי, עד שההרגשה היא שזה רק "הם והחיסון" מול כולם.
האמת היא שהם לא חייבים הסברים לאף אחד.
אלו דיבורים חמודים וחיוביים, נטולי פוזה אמיתית, ונדירים בעולם שמקדש את אותה פוזה בדיוק, באותו מקום, אגב, שממנו פועל הדוכן. כך גם התבשילים שיוצאים מהסירים של דרור. עממיים ופשוטים רק בכאילו, אבל מושקעים ממש, עבודת יד מורכבת ומבוססת דורות של אוכל כורדי-עיראקי עילאי. ככה זה, יש אנשים שמשווקים את תל אביב כברצלונה, ויש אנשים שעושים אוכל.
הקובה של דרור, שוק הנמל, תל אביב