אוכלים הולכים

זה כל מה שכיכר דיזנגוף הייתה צריכה (ויש גם צ'יפס שחיכינו לו 20 שנה)

כל מי שעבר פה בחודשים האחרונים ביקש רק דבר אחד. כל מי שעבר שם בשנים האחרונות התחנן. עכשיו הכול מסתדר

"רחל בשדרה", שרונה מרקט (שועלי מדיה)

"אז מה בא לך?"

"לא בטוח. מה בא לך?"

"אולי המבורגר אחד? נחלוק יחד עם צ'יפס ועוד משהו"

"די, לא יכול לראות יותר המבורגרים. רק אתמול אכלנו ולכי תזמיני עכשיו, עד שהם יגיעו. מה עם פסטה?"

"פסטה זה משעמם, אבל פיצה נגיד לא מפריע לי. כולם פה עם פיצה וזה עושה חשק"

"פיצה לא. זה מוציא אותי חזיר. מקסיקני? הרבה זמן לא הזמנו. אפשר לקחת בוריטו ועוד משהו ליד"

"לא, זה מלכלך ובלגן. יש לי רעיון: ניקח פיתה אחת מ××××, נודלס מ×××, וגם גלידה, אבל נתזמן את זה ככה שיבואו אחד אחרי השני, ואולי נבטל. ממילא אני כבר מתחילה לשבוע".

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

במובן מסוים, זה היה דייט שלישי מקסים, שמיכה ובקבוק יין זול וכיכר דיזנגוף והכול. בכל מובן אחר - ובטח למצוטט האובססיבי מהצד - זאת הייתה חפירת ריליינשיפ וקולינריה מצחיקה, שסופה תפילה קטנה לאלוהי הוולט - אנא, אל תכול, הבא לזוג היונים הקשקשניות האלה משהו לאכול וסתום להם את הפה כבר.

הר-בורגר?!

כמה מושחת יכול להיות מלך זילברשלג? התשובה היא מושחת מאוד, אבל לא מספיק

לכתבה המלאה
כמה טוב שבאת. "בוטי" בכיכר דיזנגוף (צילום: רעות סהר, רעות סהר)
לפחות עכשיו יש נקניקיות כדי לשטוף את הטעם הרע, וסיידר כדי לשטוף את הנקניקיות. אולי גם יעקב אגם יהיה מרוצה פעם ממשהו

והכול, אם תהיתם, באשמת הכיכר.

באותה נקודת זמן, חודש ומשהו בלבד אחורה, לב היצירה האורבנית הזאת היה הומה 24-7, ושוליו לא ידעו מה לעשות עם כל הטוב הזה. בתי קפה וברים ומסעדות שכל מה שהן מסוגלות להציע זה חיוג מהיר לשליחים הפופולריים בעיר. כאן איזה אילתור בינוני של מנות בר בתצורת קופסאות פלסטיק, שם פיצה שהבטיחה פיקניק בין-ערביים ולא עמדה במילה, וגלידה כמובן. תל אביב 2020 היא מכונת ג'לטו עם ארנונה.

ולכן, בגלל הביקוש ובגלל ההיצע, ובגלל זוג האוהבים שבטח עדיין מתווכח, כמה טוב שהגיעה "בוטי". נדייק: כמה טוב שהגיע הפופ-אפ של "בוטי".

שנתיים אחרי שהגיעה להפריח את הכיכר, חוגגת חלוצת כריכי הפרעצל יום הולדת עם מתנה מוצלחת במיוחד. המזרקה ייתרה כבר את כל שמות התואר השליליים בשפה העברית, אבל לפחות עכשיו יש נקניקיות כדי לשטוף את הטעם הרע, וסיידר כדי לשטוף את הנקניקיות. אולי גם יעקב אגם יהיה מרוצה פעם ממשהו.

מתחת לעיניים מלאות הקנאה של חולדאי

הפיצה הכי טובה בתל אביב לא עוצרת

לכתבה המלאה
התיאבון דיבר. פופ-אפ הנקניקיות של "בוטי" (צילום: אפיק גבאי)
הפרעצל, סימן ההיכר של "בוטי", היה הבחירה המתבקשת למיזם הזה, ולא איכזב עם חוץ שחום, פנים רך ותחושה כללית של באוהאוס אירופי אלגנטי

המבחר רחב, והתיאבון דיבר, אז לקחנו נקניקיה לבנה אחת (כתף חזיר, אגוז מוסקט וזרעי סלרי), ספרדית אחת (בשק בקר עם תערובת פלפלים בילט-אין), עגל אחת (עם גבינת אמנטל) וטבעונית (מבוססת על חלבון סויה ותירס) ב-39 שקלים כל אחת (דיל בתוספת סיידר ב-50).

ראשית, הלחמניות. הפרעצל, סימן ההיכר של "בוטי", היה הבחירה המתבקשת למיזם הזה, ולא איכזב עם חוץ שחום, פנים רך ותחושה כללית של באוהאוס אירופי אלגנטי.

הנקניקיות עצמן עמדו ברף. הלבנה הייתה טובה מספיק בשביל לנצח את החורף הזה, עם מעטה קשיח ובשר נימוח יותר (אך ללא בת-טעם מורגשת מאגוז המוסקט והסלרי). העגל הפתיעה לטובה עם שדרוג למה שהוא בדרך כלל בשר די משעמם (אך גם כאן, ללא הנוכחות הגבינתית המובטחת של אמנטל), הספרדית עמדה בציפיות הפלפול הפנימי וזינקה לראש הרשימה עם טעם מובחן וייחודי, במיוחד למי שמחפש קצת עניין בנגיסותיו.

והטבעונית? לא רעה, מעט פלאפלית בטעמיה ומלווה בצ'ימיצ'ורי, ובהחלט לא נחותה ביחס לחברותיה הבשרניות.

התוספות הקטנטנות - צלוחיות של פירורי תפוח אדמה מושחם ובצל, כרוב אדום ששואף להיות שוקרוט ומחמצת בצלית-מלפפונית - היו חמודות לסוגן, אך בעייתיות מבחינה לוגיסטית. לא עומדות בפני עצמן כנשנוש מזלגי, ולא מצליחות להידחק בין הפרעצל לנקניקיה. עוד קצת ספייס, או לחילופין איזה דיפ או ממרח במקום (או אפילו העמסה מבעוד מועד, בלי לתת לנו להיאבק בזה), היו סוגרים גם את הפינה הזאת, אבל מלכתחילה הפופ-אפ הזה הקים מבנה ארכיטקטוני די מרשים.

אנחנו לא רוצים לפתוח מלחמה, אבל...

האם זה החומוס הכי טוב בישראל?

לכתבה המלאה

התוספת המצופה ביותר בעיר. "הקוסם"

בהיעדר תוספת - ובהינתן שנקניקיה שמנמנה בלחמניה שמנמנה לא תמיד מספיקה לשמנמנים - קפצנו להשלים צרכים ולספק סיפוקים אצל "הקוסם", עם רעידת אדמה תל אביבית, על כל נישתיותה - צ'יפס.

מה שהחל בתחילת החודש כטיזר, הפך תוך ימים ספורים לעדות מוצקה בשטחו של דוכן אוכל הרחוב הפופולרי. השלט אומר "צ'יפס טייגר קראנץ'" (20 שקלים), אך התמונות ותכולת הקופסה שקיבלנו העידו יותר על משהו בכיוון של וודג'ס, פלחי תפוחי אדמה מטוגנים עם ההזמנה על קליפתם, מתובלים באגרסיביות ומוגשים לוהטים, עם המכסה פתוח.

האם מדובר בסייד-דיש המצופה ביותר בעיר, מדוכן שסירב עד כה להכיר בעליונות הפחמימה הזאת? האם זה בכלל צ'יפס? האם משהו מכל זה משנה? התשובה, כמובן היא כן, לא, לא.

אחד מכל דבר בבקשה

הם פתחו, סגרו, התארגנו ועשו קאמבק. הגיע הזמן להסתערות מחודשת

לכתבה המלאה

רוב התינוקות בני השנתיים שפגשנו בחיינו לא צברו חוכמת חיים גדולה מספיק בשביל להחזיק שיחה או למגנט את סביבתם, אבל "בוטי" היא סיפור קצת אחר.

השורדת הגדולה של עבודות הכיכר הצליחה להחזיק מעמד רק כדי לראות את הקורונה מגיעה (ואת רותי ברודו), אבל הנגיף השפיע עליה קצת אחרת. הסנדוויצ'ים המוצלחים והסלטים המקוריים של הבוקר והצהריים הפכו לפלטות ולנקניקיות האמורות של הערב (הפופ-אפ מופעל החל מ-19:00), והזוג ההוא, עם השמיכה, היין וה-FOMO, כבר לא צריך להתלבט. מקסימום, הוא יכול לעשות סיבוב של 400 מטר ולהוסיף צ'יפס בצד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully