כמה מושחת אתה כבר יכול להיות בישראל 2020 כדי למשוך תשומת לב? מה עומק ההגזמה שלך במדינה שמוציאה חדשות לבקרים כריכי בשר באורך מטר, סטייקים במשקל של שלושה קילו, וסופגניות שהיו יכולות לקבל כסף כניצבות בעונה 2 של הסמויה, על מזרקיהן, אבקתן הלבנה והדמיון החיצוני הכללי שלהן לפרנק סובוטקה?
נשאל אחרת: במדינה שבה ראש הממשלה אומר בכל יום לוויז המוסרי שלו "אני לא הנהג", האם יש בכלל פרזנטור מתאים יותר לקמפיין מושחת, הפוך על הפוך סטייל, ממלך זילברשלג?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כי אם אין התרגשות משחיתות, ואין משמעות להגזמה, אז אולי ננצח עם חמידות. ואם חמידות, אז מי מתאים יותר להשקת המבורגרים מופרעים מאושיית הרשת (הגדרה רשמית בוויקיפדיה, איי קיד יו נוט)?
ועכשיו, בואו נדבר על ההמבורגרים.
"זה לא חלום". קמפיין "הר-בורגר" של ברגר קינג
"הר-בורגר", סדרת ההמבורגרים החדשה של ברגר קינג, מציעה מנות "מוגזמות" עם קציצות בקר, פרוסות טבעוניות בטעם צ'דר, רצועות בייקון הודו כשר, חלפיניו חריף ורוטב המלך, מה שזה לא אומר. עד כאן נורמטיבי, בטח ביחס לחיינו כאן בעשור האחרון.
את הקיק הוויראלי מנסה הרשת לתת עם אופציית העמסת מגדלי קומות - אותם כריכים מלמעלה, אבל עם 2, 3, 4 או 5 קציצות (או בשפת הקמפיין - דאבל, טריפל, קוואטרו וסינקו). המחירים: דאבל ב-30 שקלים (45 לארוחה עם צ'יפס או טבעות בצל ושתייה), טריפל ב-37 (52), קוואטרו ב-44 (59) וסינקו ב-50 (64).
בתור התחלה, ניכר שהקופירייטרים היו כל כך מרוצים מעצמם (ובעצם, מתי בדיוק קופירייטרים לא מרוצים מעצמם?) עד ששום רעיון לא נותר עקר על רצפת חדר הישיבות. הר-בורגר, באופן טבעי, אבל גם "גבהים חדשים ופסגות שעוד לא חלמתם", ו-"מוכנים לאתגר?", "זה לא חלום" ואותו רוטב מלך ומלך עצמו, עם רפרנסים ל"ניצחתי את המערכת", רתמת סנפלינג ומוזיקת מערב פרוע המצמצמת את עיניו החולמניות לעיני הקופאית-שחקנית. אה, וגם "אם המלך לא בא אל ההר, ההר יבוא אל המלך". שוב, מה שזה לא אומר.
אבל אנחנו כאן בשביל לדבר על ההמבורגרים. באמת.
לקחנו רביעייה אחת, חמישייה אחת, צ'יפס בטטה וטבעות בצל. פחות בשביל האתגר וההר, יותר בשביל אחת ממשימות האוכל הבסיסיות ביותר בעידן הזה - איך זה נראה באמת, מחוץ לקמפיין.
התשובה ברורה לכל. לא מדובר כאן באמת בהר אינסטגרמי של המבורגרים פוטוגניים, שיושבים אחד על השני כמו פירמידה וירטואוזית בסירק דה סוליי. מצד שני, זה גם לא מחזה רחוק מאוד מהמקור. יש פרוסת לחמניה מלמעלה ופרוסת לחמניה מלמטה, ובאמצע קציצות מהודקות ששומרות על משמעת, עם בייקון ההודו, החלפיניו ואותה צ'דר טבעונית. זה גבוה, מן הסתם, יציב ונחמד ביחס למה שמקבלים בדרך כלל ברשתות מזון מהיר. בקיצור, ויזואלית זה עובר.
אז התחלנו לחפור, בביסים ואז במילים. ראשית, הקציצה. אנחנו מודעים למתחרה המסחרית הגדולה של ברגר קינג, זאת עם הקשתות, ובוודאי מודעים לכל האופציות העצמאיות, הגבוהות והמתוחכמות יותר, אבל בכל הקשור להמבורגר של רשת, אין לה במה להתבייש. להיפך. אם הלכתם לכיוון הזה, מדובר באופציה מוצלחת מאוד לז'אנר, אעז ואומר מאז ומתמיד. היא בשרית מאוד (משום מה זה לא מובן מאליו בעולם הקולינרי הזה), מעט מעושנת ועדיין עסיסית, ובכלל מזכירה קצת - בקטע טוב - את הגלגול הקודם, שנים אחורה, של ברגר קינג בישראל.
וכל השאר? אומר בצער שהשאר לא עומד בסטנדרט של ההמבורגר. לא מחמיא לו, לא משדרג אותו, לא סוחב אותו בטעם למקומות אמיצים יותר ואפילו - מצטער, מלך - קצת פוגע בו. בייקון ההודו רחוק מאוד מבייקון, סורפרייז, וטוב נעשה כולנו, כקהילה, כחברה, כאומה, אם נפסיק להשתמש במילה הזאת כדי לתאר דברים שהם לא. מלכתחילה לא ברור איך רצועות הודו אמורות להקפיץ כריך, וכאן הן היו קצת יבשושיות ובעיקר מיותרות.
החלפיניו היה חמוד, חריף במידה ומרענן במידה, אבל הפרוסות הטבעוניות בטעם צ'דר (פרוסות של מה בדיוק, והאם זה היה שלב סיעור מוחות הקופי שבו כבר הורגש שהכול מתוקתק ואין צורך בתיאורים ובמידע?) היו שם, כך נדמה, רק בשביל תמונת ניצחון שמדמה צ'יזבורגר, כי טעם לא היה להן, והמרקם שלהן היה כל מה שסיפורי אימה על טבעונות מנסים להעביר.
וכך, ננטש אתגר ההר המובטח לטובת בנייה מחדש של הכריך, אותו אחד שלא היה זקוק מלכתחילה להתחכמויות. לחמניה מלמעלה, המבורגר(ים) באמצע, קצת רטבים ולחמניה נוספת לכסות על ייסורי המצפון. הביס הזה, נדגיש, תמיד היה מצוין.
יותר מכך, אם רוצים להגזים אותו, להתפרע עליו, לצאת איתו לקמפיין, אז יש למדור הזה כמה רעיונות. רובם המוחץ, אגב, חוזרים לשורשים (ולמה שנוצר בכל מקרה על גבי המגש שלנו) - לחמניה-המבורגר-לחמניה, ומשהו שירטיב את הכול בהגזמה. רוטב מיוחד היה עושה את העבודה יותר טוב מכל צ'דר-וואנבי ובייקון-לעולם-לא. הוא גם לא היה זקוק לקריצת הכשרות הבוטה הזאת, או לערימת רעיונאים צודקים. את מלך אפשר להשאיר, הוא חמוד.