בית קנדינוף: יש מסעדות זיגזג

לדרינק ומנת נשנוש אחת או שתיים זה אחד המקומות הכי שווים שיש, כלומר אם אתם באים בלי ציפיות ועם הבנה שאולי יהיה לא משהו. מבולבלים? גם אנחנו

בית קנדינוף, אחד המקומות היותר נעימים הפועלים כאן (צילום: נועם פריסמן)

בית קנדינוף הוא ללא ספק אחד המקומות עם הפוטנציאל היותר מדהים כאן. חלל יפהפה עם קשתות הבנוי כמעיו פסאז' מקורה ארוך, ממנו מסתעפים חללים קטנים יותר. ניר צוק הפעיל שם שנים את ביסטרו נועה. זה היה, בשעתו, מהמקומות היותר נכונים לבוא אליהם בגזרת תל אביב-יפו. בשנים האחרונות פועל במקום בית קנדינוף כקומפלקס המשלב קולינריה באמנות ומציג תפריט אוכל ושתייה לצד תערוכות מתחלפות.

זה לא שסתם יפה בבית קנדינוף. בעיר שהמסעדות החדשות בה הופכות בהדרגה למוצר מהונדס, מבוסס נוסחאות ידועות - להבדיל מיצירת מקור עם בסיס DNA ברור ומבודל עיצובית, אווירתית וקולינרית -בית קנדינוף שייכת לצד הטוב של המשוואה. היא, כדברי המשורר, לא דומה לאף אחת אחרת. מבחינת וייב וקונספט בית קנדינוף היא ללא ספק יצירת מקור. בכך ניתן להרגיש מייד כשנכנסים למקום. כיף להיכנס, נעים לשבת ואי אפשר שלא לחוש בשאר הרוח שעומד בבסיסו של המקום. אפשר להגדיר זאת גם כך: מי שמחפשים לוקיישנים לצילומים לסטורי פחות יבואו לכאן. מי שמחפש בילוי עם אופי, כן.

התפריט, על עמוד אחד, משלב ים תיכוניות בעכשוויות. הוא קצר ומהודק יחסית, חלק מחומריו מגיעים מגינת ירק פרטית הצמודה למסעדה, יש בו משהו לכל אחד ורמת התמחור בו הגיונית. זה מקום שאפשר להגיע אליו לארוחה מלאה של ממש אבל אפשר בהחלט לשבת על כוס יין, בירה או קוקטייל, לנשנש ולקשקש. אף אחד לא דוחק בך לאכול המון והכול ידידותי למשתמש, במובן הטוב של המילה.

בשבוע שעבר

יש כאן מלא בנות שמצטלמות לסטורי, האם זאת נחשבת הצלחה?

לכתבה המלאה
גספצ'ו אגס (צילום: נעם פריסמן)

היינו שלושה רעבים והזמנו ראשונה הגיעה סלסלת לחמים (24 שקלים) לצד גספצ'ו אגס (38 שקלים) שביוזמת המקום הגיע מחולק לשלושה ספלים במקום בקערית מרק. לצד לחם המחמצת הטוב מאד הגיעו חמאת שום שחור, ריבת כרישה ושמן זית. זו הייתה אמירה ברורה של המטבח, שכאן לא רק שלא סוחבים לבנאלי, מנסים להתרחק ממנו. החמאה הייתה מצוינת, ריבת הכרישה נחמדה מאד והגספצ'ו, שלגמנו בכפיות מהכוס, מצוין ממש. הוא התבסס על עגבניות צהובות, היו בו גם אגס, זוקיני ושאלוט, לצד שמן צ'ילי, מרקמו היה קטיפתי וחלק וטעמיו מחודדים, מגובשים, חמצמצים במידה ונהדרים. זו הייתה פתיחה ים תיכונית לא פחות ממוחצת, שהקפיצה מאוד מאוד את רף הציפיות מההמשך.

סט המנות הבא היה מבוסס ירקות: קרפצ'יו קולרבי (44 שקלים), סטייק חציל (48 שקלים) וסלט מגי (48 שקלים). במנת הקרפצ'יו היה קולרבי מוחמץ שמקורו בגינת הירק הפרטי של המקום, שומר, שאלוט, צימוקים ו-ויניגרט שמפניה. לצד איכות חומרי הגלם, מנה כזו נשענת על היד במטבח, מחייבת איזונים דקים ועדינים שכל סטייה מהם פוגעת בעדינות הירק. ניכר שהקולרבי עצמו, כירק גינה, היה איכותי, אבל ההחמצה שלו הייתה ברוטאלית ורוטב ויניגרט השמפניה לא מאוזן בלשון המעטה.

מנת סטייק החציל כללה חציל שנאפה בשמן זית, קרם עגבניות, גבינת טולום, גלדי בצל ופיסטוק. היא הרגישה יותר כמו תוצר של טבח ביתי חובב ופחות כמנה של שף. שום אלמנט ושלב בה לא טופל ובוצע כהלכה ומוטב היה אילו לא הוגשה. לעומתה, סלט עגבניות המגי, עם מגי בשלושה אופני טיפול - טריות, צלויות ומיובשות -עם בצל סגול, גבינת ברינזה צאן, צנוברים ואבן יוגורט מגוררת, חשף, שוב, שילוב בין חומרי גלם ראויים ליד טובה, שיודעת להוציא מנה בנויה ומאוזנת.

סיפור בזיג זג? כן, ככה זה התחיל להרגיש. הלכנו על ביסק ים (58 שקלים), כתחנת ביניים לפני שתי עיקריות, וקיווינו להתייצבות. מנת הביסק כללה שרימפס קצוצים בביסק עם יוגורט עזים וקריספי מנגולד, לצד ברוסטקה עם בשר סרטנים. טכניקת הביסק מגיעה מהטבח הצרפתי הקלאסי. כאן הוסיפו גם יוגורט עזים לאיזון והאסוציאציה הייתה יותר של מנת ברים בריטית או סקנדינבית. זה לא היה רע אבל גם לא אנין, עדין או מתוחכם. במאזן שהלך והתהווה בארוחה הזו בין מנות טובות כאלו שהרבה פחות, הוא נעצר איפשהו באמצע.

שישברק חצילים שרופים (צילום: נעם פריסמן)

שישברק חצילים שרופים (72 שקלים) הייתה עיקרית מהאגף הצמחוני ולצידה הלכנו על שיפוד אנטריקוט (88 שקלים) לאיזון מה של סעיף החלבון, שקצת לקה בחסר בהזמנותינו. בשישברק הייתה מלית חציל שרוף וריקוטה וברוטב יוגורט עם נענע יבשה וחמאת שאטה. רוב כוונות היו במנה הזו, שבסיסה טוויסט על המנה הערבית גלילית המוכרת והאהובה. רק שהביצוע לקה מאוד מאוד בחסר. המלית לקתה באיזונה, הרוטב לקה באיזונו והתחושה הכללית הייתה של (עוד) מנה לא בשלה שחושפת מוגבלות מה ביכולת החשיבה והביצוע של העומדים מאחוריה.

כבר לא כל כך ציפינו משיפוד האנטריקוט אבל אז, הפלא ופלא, נחתה על שולחננו מנת בשר מצוינת. 140 גרם אנטריקוט מבשר טוב ממש, שנצרב בדייקנות אמיתית והגיע עם תפוחי אדמה מצוינים, רוטב רמולאד מוצלח במיוחד וירקות צרובים. קחו את המנה הזו, צרפו אליה את סלט עגבניות המגי, גספצ'יו העגבניות הצהובות והלחם על תוספיו, וקיבלתם סט מנות שיותר מכיף לנשנש עם אלכוהול. רק שהצד השני של מטבע הארוחה הזו התמקם מטה מטה משם.

חלקנו מוס שוקולד כהה (48 שקלים) עם קצפת, קרמל טופי הל, חלבה וקדאיף. בסיס המוס היה דחוס כמו שצריך עם אופי שוקולדי מובהק טוב אבל עם תוספים שסחבו למתוק מדי ולא הצליחו ליצור סביבת טעמים מאוזנת. הזמנתי אספרסו לסיום, הוא הגיע על מגש בכוס יפה, עם כוס סודה קטנה לצידו. כמה נחמד שכך. אלא שמדובר באחד מספלוני האספרסו היותר גרועים הזכורים לי מזה זמן. גם קפה מקפסולה ביתית, מתואמות הנספרסו ההן, שמתומחרות בפחות מחצי מהמקור, ירגיש טוב יותר מהקפה הזה. זו דוגמה לשניות שנתגלתה לאורך הארוחה כולה: תשומת לב לפרטים, שפע כוונות טובות, שמחה ואהבה מחד; לא מעט דברים מחונטרשים מאידך.

אז בית קנדינוף הוא אחד המקומות היותר נעימים הפועלים כאן. כולו אופי, טוב כוונות, כבוד לתרבות ואמנות, וניסיון לעשות טוב. מטבחו, למרבה הצער, יותר מג'עג'ע מפוגע בלוח המטרה וניצוצות כישרון ראויים להערכה נמהלים בדי הרבה חוסר בשלות וקצת חובבנות. לדרינק ומנת נשנוש אחת או שתיים - בלי ציפייה רבה מדי ועם הבנה שיכול להיות שלא יהיה משהו - זה אחד המקומות הכי שווים שיש. ליותר מזה, קצת פחות.

בית קנדינוף, הצורפים 14, תל אביב יפו, 03-6502938

חשבון: (צילום: עיבוד תמונה, מערכת וואלה!)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully