יאוזה: יש כאן מלא בנות שמצטלמות לסטורי, האם זאת נחשבת הצלחה?

המון כסף נשפך על העיצוב של המקום הזה, חבל ששכחו להשקיע גם באוכל

  • ביקורת מסעדות
יאוזה, עיצוב גרנדיוזי (צילום: ארקדי רסקין)

יאוזה היא השלישית במפעלות היזם והמסעדן יקי כביר, ברחוב איינשטיין ברמת אביב. קדמו לה סרפינה האיטלקית, שנפתחה לפני קצת למעלה משנתיים, ומאריס הטורקית, שהנצה באביב האחרון. יאוזה ממוקמת בקומת המרתף הנרחבת של סרפינה. כדי להיכנס אליה צריכים לעבור מארחת בקומת הקרקע, לצעוד לכיוון גרם מדרגות בתוך סרפינה, ואז לעבור מארחת נוספת. רק אז נפתחת דלת כבדה ופוגשים ביאוזה.

אי אפשר להתעלם, עוד בטרם יושבים, מהמתקפה שמייצר העיצוב ביאוזה על החושים. אפלולית ניכרת, אלמנטים חזקים של אור, צבע ותמונה. זה נראה מצועצע, מוחצן מאד. לא מופרך לומר שמדובר במקום שעיצובו גרנדיוזי, אפילו מגלומני. מכתבות הקידום על המסעדה הבנו שהושקעו בהקמת המתחם 15 מיליון שקל. זה ה-מ-ו-ן כסף. אפשר לומר זאת גם כך: מי שאוהב מקומות שעיצובם נקי, לא ישתגע על האווירה ביאוזה. אלו שאקסטרווגנטיות עושה להם את זה, ימותו על יאוזה.

אחרי כל זה, כשמעיינים בתפריט מופתעים קצת. שמץ מהגרנדיוזיות המתוארת בפסקה הקודמת לא נוכח בו. יותר מזה: לו פגשנו בו באכסניה פחות נוצצת, היינו מדברים בכלל על צניעות. יאוזה היא עוד מסעדה פאן אסיאתית, עם נציגויות למרבית המטבחים הנחשבים לחשודים המיידיים ממזרח אסיה, בצירוף סקציית סושי. התפריט בה קטן, לא יומרני כלל, לא מנסה להגיד דבר מה משמעותי או לחדש משהו. הוא גם לא מנסה להתעקש על נאמנות רבה מדי למקור.

הניגוד בין האווירה במקום לבין התפריט האוכל מפתיע מעט. מתאים ומתבקש היה שהאקסטרווגנטיות העיצובית תמשיך גם לאוכל. שהתפריט יספק קומבינציות סושי וסשימי ענקיות, בסירות עם דגלים וששאר מנות המייצגות את מיטב חוקי ז'אנר הנובוריש יככבו בו. חוסר המתאם בולט. זה לא שאין ברשימת הסושי נגיעות של הז'אנר, אבל זה לא הכיוון שלו. התפריט גם קצר באופן מפתיע ויש בו שלוש עיקריות בלבד: סטייק פרגית, פילה סלמון ופילה בקר - לא בדיוק מנות עם סקס אפיל כלשהו.
לא רק התפריט עצמו מאופק, גם התמחור. במקום כזה אפשר היה לצפות לעלויות שנוטות למוגזמות. אין כל נוכחות לכך. יאוזה מתומחרת כמו כל מסעדה מסוגה, ללא כל הד לאווירה המתקיימת בה ולהשקעה העצומה בהקמתה.

אחת מן השתיים: או שמדובר בהחלטה אסטרטגית מודעת להפוך את האוכל ליסוד משני או שמרוב השקעה בנראות שכחו את האוכל. כך או כך, השורה התחתונה היא שמדובר במטבח פאן אסיאתי גנרי, ללא יומרות לייחוד או בידול, המוגש במקום שבידולו בנראותו.

עוד בוואלה!

זה עוד לא עזבה, אבל בשביל ת"א זה כבר מספיק טוב

לכתבה המלאה
תפריט לא יומרני (צילום: יהונתן בן חיים)

ומכיוון שלא באנו ליאוזה לאכול עוף וסלמון, מתבקש היה לדלג עליהם ולהמתקד באגפיו האחרים של התפריט. התחלנו עם ספייסי טונה (78 שקלים), על תקן נציגות לסקציית הסושי וטרטר בקר אסיאתי (64 שקלים) מהראשונות.

במנת הסושי היה טרטר טונה אדומה, מלפפון, קנפיו, טופינג של אבוקדו, ספייסי מיונז וטוביקו אררה. זה היה רול נדיב, הטונה הייתה רעננה וטרייה, הביצוע מקצועי. נכון שנוכחות של מיונז בסושי לא ממקמת אותו במתחמי הסוגה האנינה של התחום, אבל ישראלים אוהבים מיונז בסושי שלהם ובסה"כ זה היה רול שבוצע ללא דופי. רק הערה מתבקשת אחת על אמת בפרסום: לא ספייסי ולא נעליים. אפס קצה קצהה של חריפות לא היה שם. כשאמרנו למלצרית שזה לא היה רע אבל גם לא חריף, היא הסכימה איתנו. מוזר קצת.

בטרטר היו פילה בקר קצוץ, עם שאלוט, מלפפון, כוסברה, עירית, צ'ילי, עלי שיסו וחלמון. כל זה ישב על שני דפי אורז קריספיים קטנים. הבקר עצמו היה ללא דופי. ואם ברול סתם הייתה חסרה חריפות, כאן מערך התיבול המגוון לא הצליח להרים את הטרטר מלהיות דהוי. דף האורז המטוגן היה שמנוני במיוחד ומיותר ממש. מנה לא טובה.

המשכנו לשלוש מנות ביניים: וואן טון דגים (58 שקלים), גיוזה עוף (62 שקלים) ובאן אסאדו (68 שקלים). במנת הוון טון היו שלושה כיסנים ממולאים באינטיאס ורוטב סויה סצ'ואן. המלית שעממה והרגישה, כמו טרטר הבקר, אפרורית ודהויה. הרוטב לעומתה היה עז טעמים מדי, אגרסיבי ממש. עוד מנה לא טובה.

גיוזת העוף הראתה שיפור מה בגרף, שסחב בשתי האחרונות מטה. ארבעה כיסנים שחמחמים מצריבה שהצליחה לא לעשות בהם שפטים, ולהותירם ללא שמנוניות יתר, במלית עוף לא רעה ורוטב פונזו שהצליח להיות הרבה יותר עדין מקודמו שהתלווה לוון טון, ולא רע כשלעצמו.

צמד הבאנים, עם אסאדו מפורק בבישול ארוך, ספייסי מיונז, ג'ינג', בזיליקום ונענע היו סבירים. לא נרשמה התפעלות כלשהי מהם אבל גם לא נצפו באגים ניכרים. אכלנו, טבלנו בספייסי מיונז ששוב לא היה חריף, ותהינו: הייתכן שמאגרי הצ'ילי במסעדה נגמרו דווקא בערב הגעתנו? או שמא מדובר בוורסיה המשוכנזת של אוכל חריף? הח"מ איננו נמנה עם אלו שלא מתחילים את יומם בלי להוריד פלפל שיפקה שלם עוד בטרם צחצוח השיניים, כדי להתעורר. אני אוהב חריף, אבל רק קצת, באמת. אם לי חסרה חריפות זה אומר שאיבדו שם בלמים עם הנטייה להשטיח טעמים.

סושי וקוקטיילים ביאוזה (צילום: יהונתן בן חיים)

חלקנו לקינוח פנה קוטה מלבי (48 שקלים) עם קדאיף אפוי בחמאה, קולי פירות יער ופיסטוק גרוס. התבאסנו לגלות פנה קוטה קצת סרת טעמים, שניחוח הוורדים לא מבשם אותה, הקדאיף האפוי בחמאה מוסיף לה שמנוניות בלבד והתוספים האחרים אינם מוסיפים דבר. קינוח כושל שמותיר תחושה של כלום ושום דבר, ואולי המנה הגרועה ביותר בארוחה.

ככל שנעשה מאוחר יותר הווליומים עלו. יאוזה הרגישה יותר כמו מועדון ופחות כמו מסעדה. אף אחד לא עמד אמנם, אבל נראה היה שזה מה שצריך לעשות בחלל כזה, יותר מלשבת לאכול. אלו שהגיעו עד הלום בטקסט מבינים שעם התפריט הזה יאוזה לא תותיר חותם בשמי הקולינריה המקומית. מאחר שנראה שממילא לא לכך התכוון המשורר, נראה שמדובר במקום בילוי שהאוכל תופס בו, במודע או לא, תפקיד משני לגמרי. לפי כמות הבחורות שעסקו בלהצטלם ולהעלות משם תמונות, חיי הערב והלילה של מתחם הבניינים החדש והיקר בחלק זה של רמת אביב דווקא כן עומדים להשתדרג. ואם לכך כיוון המשורר, כנראה שהצליח.

חשבון: (צילום: מערכת וואלה!, מערכת וואלה!)

יאוזה, אינשטיין 10, תל אביב,03-657-9080

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully